חשוב להבהיר לאור כל מה שקורה פה בעת האחרונה. ישראל לא התעוררה בוקר בהיר אחד ואירופה כולה פנתה נגדה. ממש לא זה הסיפור. כדאי להתחיל מהעבר הלא רחוק מאוד. ישראל ואירופה מיודדות וקרובות, אבל זה תמיד על תנאי. מה התנאי? שישראל תהיה חלשה ויחסית כנועה בכל מה שקשור לקונפליקט הפלסטיני. זה נשמע רדוד קצת בשביל סכסוך ממושך וכל כך מורכב, אבל מי שביקר בפרלמנטים אירופיים, ועשיתי זאת לא מעט, לא זכה לשמוע אי פעם גינוי או דאגה אמיתיים בשל טילים מעל שדרות למעלה מ-20 שנה או בלוני תבערה מעל העוטף.
1 צפייה בגלריה
(צילום: רויטרס/LUDOVIC MARIN/Pool via REUTERSAP Photo/, Christopher Furlong/Getty Images Jehad Alshrafi)
מה שעניין את האירופאים רוב הזמן זה איך ישראל מכילה את האירוע בעזה. כשתקום ועדת חקירה ממלכתית (והיא תקום), היא תחזור אחורה למילה המגונה "סבבים", ותגלה שגם כשישראל החליטה להפסיק להכיל את הטילים - שברור שאף אחת מהמדינות האלה לא היו מכילות אפילו אחד כזה - היה ברור שיש שעון עצר בינלאומי. הגינויים העיקריים והפעולות הופנו בעיקר כלפי ישראל, עם אפס ציפיות נניח כלפי מצרים, הגובלת אף היא בעזה.
לא היה צריך להרכיב משקפיים מיוחדים כדי לזהות שהאנטישמיות לא הלכה לשום מקום באירופה. ב-2018 הופעתי בוועידת הלייבור בהזמנת ידידי ישראל במפלגה, וכמובן נשאתי נאום נגד היו"ר דאז ג'רמי קורבין. אבל היה ברור שהשורשים עמוקים וחזקים.
ישראל כבר לא הייתה מובנת מאליה
אין מה לטעות ולחשוב שהאנטישמיות היא רק מצד אחד פוליטי של המפה, והיא מחרידה כשמגיעה מהשמאל ומזעזעת כשמגיעה מימין. אפילו אומר שהיו לי ביקורים, כמו בפרלמנט הצרפתי כחברת ועדת חוץ וביטחון, שהרגשתי שאין מנוס מחקיקת חוק לאום - לא במתכונת המוטעית שבה הוא עבר - כי ישראל כמדינת העם היהודי כבר לא נראתה מובנת מאליה. זה לא נאמר כך כמובן, אבל במדינאות יש את הזרמים התת-קרקעיים, והם היו נוכחים כבר אז.
אירופה כיום היא מעורב בלגי - יש ממשלות ימין, יש ממשלות שמאל, יש פיצול פנימי מאז שבריטניה יצאה מהאיחוד, וברור שרוב הממשלות הורכבו בתגובת מטוטלת חריפה על התהליכים הדמוגרפיים והחברתיים הנגזרים מההגירה ומהשינויים הגדולים ביבשת, חלקם עד לבלי הכר.
יש תחושה קשה מכך שאפילו אחרי טבח 7 באוקטובר, אחרי טילים מאיראן, מתימן ומלבנון, העולם לא הפנים שרמת הסיכון הביטחוני שישראל מתמודדת איתו לא דומה לשום מקום אחר בעולם
יש צביעות במערכת היחסים הזאת, מה יש לדבר בכלל. חלק מהיחס לישראל נח גם על ההיסטוריה של כל אחת מהמדינות האירופיות. הזיכרון נושא עימו חשבונות שלא נסגרו - לא רק של השואה שהתרחשה על אדמת אירופה ומניעת יהודים מלהגיע לארץ ישראל, אלא גם החשבונות הלא סגורים בקולוניות באפריקה ובמקומות אחרים. העובדה שיש אפס דמיון, גם היום, בין ההתנהלות באימפריות לשעבר לבין ישראל, לא מעניינת את דור הבורים של "מהנהר ועד הים"; אבל היא גם לא מעניינת במיוחד את המנהיגות והאליטה, שגם אם היא חוששת מהתהליכים שמתרחשים בישראל שאין זאת מדינת אפרטהייד, אבל כך הם לכאורה מכפרים על מעשיהם הם.
ואחרי שכל זה נאמר, אז מה?
כלומר - יש אנטישמיות ויש אנטי-ישראליות, וכמה כיף שיובל רפאל זכתה בקולות האנשים, אבל מה לעזאזל עושה ישראל כדי לנהל את מערכות היחסים עם אירופה כיבשת ועם כל מדינה בנפרד, ודאי בהתחשב במתח שמתפתח סביב כהונתו השנייה של הנשיא טראמפ והקולות שיוצאים מוושינגטון?
קל להתקומם כנגד הדברים של יאיר גולן או אהוד אולמרט, ואין שאלה שהם גורמים נזק בל יתואר. אבל כל זמן שמחרישים אל מול אמירות חסרות אחריות כבר 20 חודשים של שרים בממשלה לצד מהלכי החלשה מדעת של מערכת המשפט - זאת שהייתה כדור ההרגעה שלנו כנגד יוזמות ודוחות בינלאומיים - פשוט אין סיכוי לנצח במערכה הזאת.
אחד הדברים המסוכנים שעלול להתפתח כתוצאה מהיחלשות ישראל בזירה המדינית הוא מצב שבו אחת החברות הקבועות במועצת הביטחון תדרוש את הפסקת המלחמה וארה״ב - להזכירנו בהנהגת טראמפ - תימנע מהטלת וטו.
יש תחושה קשה מכך שאפילו אחרי טבח 7 באוקטובר, אחרי טילים מאיראן, מתימן ומלבנון, העולם לא הפנים שרמת הסיכון הביטחוני שישראל מתמודדת איתו לא דומה לשום מקום אחר בעולם. אבל זה מחייב את ישראל למעשה מדיני ראוי - למשרד ראש ממשלה ומל״ל שמנהלים את מערכות היחסים האלה כראוי ונוזפים בשרים וחברי כנסת שגררו את ישראל להאג ואת ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר לצווי מעצר מופרכים אבל קיימים, למשרד חוץ שלא מוציא ציוצי ״המנדט הבריטי״ אלא פועל כדי להרגיע את הרוחות ובעיקר להנהגה שהתחושה העולה ממנה היא שישראל לא איבדה את הכישרון הגדול ביותר שלה - שגם בצל איומים ביטחוניים קשים ישראל עדיין יודעת לצמוח, להתפתח ולהיות הבית לשבטים רבים ומגוונים. נשיא המדינה אירח בשבוע שעבר את נשיא גרמניה שטיינמאייר. הם נסעו לבארי ואכלו יחד עם החברים שמשקמים את הבית בחדר האוכל. אסור שביקורים כאלה ייפסקו, ואסור שההזדהות עם אסון 7/10 תיטשטש.
איילת נחמיאס-ורביןוהיום, 593 ימים למלחמה, כמעט 20 חודשים, דוד קוניו מציין את יום הולדתו השני בגיהינום.
אחרי ביקור טראמפ במדינות האזור וביקורו הצפוי של נשיא צרפת מקרון בסעודיה, לצד המהלכים האמריקניים והאירופיים, הגיעה העת לראות את המעשה המדיני הגדול - השבת החטופים וחזרתה של ישראל למקום הראוי לה בין אומות העולם, ובעיקר בין מדינות האזור, שחלקן כרגע מחככות ידיהן בהנאה נוכח ההרס הפנימי.
