לפני 7/10, כותרות כמו קיצוץ בתקציב מרכזי החוסן, לא היו אגרוף בבטן אלא למי שנזקק לטיפולים, נסמך על כלי הסיוע החשוב הזה ומבין את חשיבותו. אחרי האסון שעברנו, אין ישראלי שלא מבין את חיוניותם של מרכזי החוסן.
אנחנו בסוף 2025, קצת יותר משנתיים חלפו, ומספר האנשים שנזקקים לסיוע נפשי עדיין במגמת עליה והדיווח על זמני המתנה ארוכים לא משתנה באופן שמאפשר נגישות מהירה לטיפול.
חשוב לומר משהו עקרוני על תקציב מרכזי החוסן. לאורך יותר משני עשורים שבהם הם הפכו לעוגן חיוני בחייהם של תושבי דרום הארץ, מדי שנה נדרשו ראשי הרשויות להיאבק על המשאבים למרכזי החוסן. זה לא נורמלי שחבל ארץ שבו ילדים גדלים באופן שגרתי לחלוטין תחת מתקפות טילים, טרור שריפות, חשש מחדירות מחבלים מהקרקע ומהאוויר - מקום שבו הכל שליו וקסום עד שהוא הופך לגיהנום, לא מסוגל לכל הפחות להבטיח סבבי טיפול ככל הנדרש לכל אזרח שמתגורר שם. יש הרבה סעיפים תקציביים חשובים אבל אני חשבתי שמעטים מבטאים את חשיבות התמיכה בתושבי העוטף כמו מרכזי החוסן - ואלה כאמור נאלצו להיאבק על התקציב מדי שנה.
אני לא רוצה להפוך את זה לדיון על פקידי ממשלה מרושעים. אני לא חושבת שהם כאלה, ודאי לא במשרד הבריאות שראיתיו פועל באדיקות לטובת נפגעי ה 7/10 יחד עם הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה. אבל מה שברור שאחרי האסון הזה, וכן שנתיים חלפו אבל זה כלום במונחים של צרכי השיקום שעוד צפויים לנו שם, בצפון ובמקומות אחרים בישראל, לא זאת הייתה צריכה להיות הכותרת. קיצוץ בתקציב המרכזים בעת הזאת, מצביע על סדרי עדיפויות בעייתיים מאוד וחוסר הבנה עמוק באשר לחוסן המעורער בקהילות.
תקציב מרכזי החוסן חייב לגדול על פי הצרכים האמיתיים של התושבים ובהלימה למספר המטפלים. חייבים להבין שהשיקום כפי שיכולנו לדבר עליו לפני האסון לא דומה בשום צורה לצרכי השיקום אחריו.
תקציב לצד חיזוק
כדי שמרכזי החוסן יוכלו למלא את המשימה הכבדה, צריך שיהיה להם די תקציב לצד חיזוק כלי סיוע חשובים לא פחות מטיפול אינדיבידואלים כמו טיפולים משפחתיים או קבוצתיים. חשוב להבין שנפגעים מלפני האסון ממשיכים להזדקק לסיוע, חלקם נפגעו לפני כן וגם באותו יום והליווי שהם זקוקים לו הוא כאוויר לנשימה עבורם.
כיו"ר הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית, אנחנו רואות מדי יום את המורכבות של השיקום - ישראלים בעוטף, יזדקקו לתמיכה וסיוע נפשיים עוד שנים רבות. זה נכון לגבי מי שחזרו להתגורר שם ולחיות בתוך רעשי מלחמה וגם מי שלא יחזרו אבל ה 7/10 ממשיך לחיות בתוכם.
בשנה וחצי האחרונות, מעבר למענקי השיקום הפרטניים, הפעלנו כ-180 תכניות לטיפול קבוצתי במרחב העירוני והכפרי שבהם עברו 7,000 אנשים. היה ניכר שעבור רבים ורבות מהן זאת הייתה גישה הטיפולית הנכונה ולא דווקא הישיבה האישית מול מטפל. אבל רבים האנשים שעדיין חוששים שטיפול קבוצתי לא יהיה אפקטיבי ולא יצליח להשיב להם או לילדיהם את החוסן. אפשר להבין זאת אבל חשוב לחנך ולהכווין לכך שגם הכלי הקבוצתי אפקטיבי - אצל חלק מהנפגעים ככלי משלים אבל אצל אחרים הוא ממש הפתרון עצמו.
"מעגל משפחתי"
לאחרונה השקנו יחד עם קרנות הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה את "מעגל משפחתי" שמציע תכניות שיקום קבוצתיות למעגל שני ושלישי של משפחות שכולות ומשפחות חטופים. מדהים ומרגש לראות סבים וסבתות, דודות שכולות, בני דודים וקבוצות אחרות, בונים את החוסן שלהם מחדש אחרי זמן ארוך שלא יכלו לנשום, לצד אנשים שעברו דברים דומים. מעגל משפחתי הוא דוגמא מעולה לשיתוף פעולה בין תקציבי הממשלה לפילנתרופיה שעומדת מאחורי הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית, ושת״פים כאלה ימשיכו להיות חיוניים אבל הם לא במקום חיזוק מרכזי החוסן.
הממשלה, וכל ממשלה בעשור הקרוב, יהיו חייבות להיות עסוקות בהגדלת משאבים למרכזי החוסן שהוכיחו את עצמם לפני האסון ואחריו. הפילנתרופיה תמשיך להיות שם עבורנו ולהיות שותפה - הקהילות היהודיות בעולם מחוייבות לשיקום באופן מעורר השתאות והשראה. אבל בראש וראשונה זוהי חובתה של הממשלה לוודא שאנשים לא צריכים להיאבק על טיפול לילדיהם או עבור עצמם.
איילת נחמיאס ורביןבזמן שאני כותבת את הטור הזה, חולפים לי בראש מאות פנים ושמות של נפגעים שהצוות שלי ואני פגשנו. אנחנו פוקדות את הישובים באופן שוטף ורואות את קרב ההישרדות של הנפש שמתקשה להתאושש.
רבים מהם, מבוגרים וילדים כאחד, ממשיכים להיאבק על התקומה האישית, זוהי חובה מוסרית ראשונה במעלה, לחסוך מהם את הקרב על טיפולים במרכזי החוסן.
