אף פעם לא הסתדרתי עם "מוכרחים להיות שמח" ונגזרותיו.
בכל פינה ומדינה בעולם הגדול והרחב נתונה השמחה לבחירתו של האדם – זכותו לחייך וזכותו להזדעף, ורק בשכונה הכי קשוחה בעולמו של הקדוש ברוך הוא השמחה היא בגדר ציווי וחובה.
למה אני מוכרחה להיות שמחה? ומי הוא זה שמכריח אותי להיות שמחה? בורא עולם? ולהבדיל – ועוד איזה להבדיל – ראשת הממשלה?
וזה שכופה עלינו להיות שמחים בפקודה, הוא יעניש את אלה שלא מצליחים להיות שמחים? יש גלגל הצלה?
"ואל תשאלי למה מוכרחים", נעניתי כשהעזתי להרהר ולערער, "פשוט מוכ-ר-חים! ככה זה אצל יהודים, ככה זה בישראל"
המון תהיות התערבלו לי בראש בעקבות "מוכרחים להיות שמח", שגם כשלא נאמר בצורה מפורשת נכח באוויר, במהות החיים, בשגרה. כך חונכנו מלידה. "ואל תשאלי למה מוכרחים", נעניתי כשהעזתי להרהר ולערער, "פשוט מוכ-ר-חים! ככה זה אצל יהודים, ככה זה בישראל".
אבל למה "ככה זה אצל יהודים וככה זה בישראל"?
נו, באמת. מה את לא מבינה? את צברית מבטן ומלידה, ואת גם דור שני או שלישי לשואה. וזה בגנים שלך, זה בדמך ואי אפשר לעקור את זה מתוכך. עוד בהיותך ברחם אמך סומנת כעוברית בסיכון. למה? מפני שיש תופעה כזאת, תינוקות שגדלים בתחושה שתפקידם על פני האדמה הוא לשמח, לשעשע ולרצות את הוריהם. ככל שיצליחו בתפקידם הם עלולים להתקשות בגיבוש ישות עצמאית. והחובה לשמוח ולשמח תגזור עליהן תסכול תמידי. הרי אפילו האפרוח שלפני דקה בקע מהביצה רוצה לחיות למען עצמו ולא (רק) למען אחרים.
כשנכנסתי לעשור הדו-ספרתי הראשון בחיי, זיהיתי ב"מוכרחים להיות שמח" ניצנים של כפייה (עדיין לא ידעתי של מי) והם היו אלה שדחפו אותי למרד. בקטנה. פעם, באירוע משפחתי של יוצאי ורשה, הודיתי בנימוס ובמתק שפתיים לבעלי הבית, אך סירבתי להלל ולשבח את המעדנים שהוגשו לשולחן. יש גבול לזיוף ולצביעות ולשקר. היא הגישה לי רגל קרושה! געוואלד.
העובדה שלא הייתי מסוגלת להשתלב במשבצת של "מוכרחים להיות שמח" שלחה אותי לחפש את מקורו. ממש השתוקקתי למצוא את האשם, את הוגה המשפט המכונן אך המעצבן הזה. זמזמתי את "הבה נגילה" וגלשתי לשירונט. ומה התברר? שהשורה הזאת בכלל לא קיימת בטקסט. אברהם צבי אידלסון, מוזיקולוג יהודי-גרמני מהמאה שעברה, תפר את המילים של "הבה נגילה" על לחן עממי חסידי והשורה האחרונה היתה "עורו אחים בלב שמח", אך העולים החדשים התקשו לבטא את המילים המסובכות. הם עיוותו את "עורו אחים" ל"מוכרחים" והטקסט המשובש התקבע בתודעה והועבר מדור לדור כאילו היה צאצא בלתי חוקי לעשרת הדיברות.
כשגיליתי ש"מוכרחים להיות שמח" מעולם לא היה, ובעצם הוא סוג של פאנצ'ר, עפתי מרוב שמחה טבעית ומתפרצת. הרגשתי משוחררת. נשמתי בהקלה. החזרתי לעצמי את הזכות והיכולת לבחור בשמחה. מאז, אני מפרגנת לעצמי מנות מדודות של שמחה רק כשיש לי סיבה לשמוח, כשבא לי לשמוח, כשאני חייבת לשמוח ויהי מה.
היום, שנה וחצי אחרי השבת השחורה, אני כבר לא נוברת באצבעות חשופות בגיצים האחרונים של המדורה בניסיון לאתר שרידים של שמחה. אין טעם בחיטוט בעבר. גם אם יימצאו שרידים מישראל של לפני 7 באוקטובר הם כבר לא רלוונטיים
היום, שנה וחצי אחרי השבת השחורה, אני כבר לא נוברת באצבעות חשופות בגיצים האחרונים של המדורה בניסיון לאתר שרידים של שמחה. אין טעם בחיטוט בעבר. גם אם יימצאו שרידים מישראל של לפני 7 באוקטובר הם כבר לא רלוונטיים לישראל של שנה וחצי אחרי 6:29 בבוקר. המציאות שלנו התרסקה, כולנו מתחילים מאפס, זה מה שמאחד בינינו, ולכולנו יש פטור מ"מוכרחים להיות שמח" ששורשיו בשורדי השואה.
"הלו, גברת, את בנאדם חדש שמתחיל מאפס, לא נותר בך זכר מהדי-אן-איי שהכרת, וכבנאדם שבונה את חייו מחדש את לא חייבת לשמוח כשלא בא לך. את כבר לא מוכרחה".
* * *
אנחנו לא מוכרחים לחגוג. בטח שלא במסיבות שופוני. המקסימום שלי זה ערב שירי לוחמים. ועל האש, כמובן.
אנחנו לא חייבים לשיר את "עם ישראל חי" בגרון ניחר.
אנחנו לא חייבים לצאת לבמה העירונית ולחטוף מטח של פטישי פלסטיק וענני קצף. אם בא לך לבחון את כושר ההישרדות שלך אתה מוזמן לצאת מהבית, אבל אתה לא חייב.
הילדה שהעזה לערער שואלת אותי למה זכינו בפטור מ"מוכרחים להיות שמח". זה בונוס? צל"ש? היא מתריסה.
בישראל החדשה, שכבר נרקמת באופק, לא יהיה מקום ל"מוכרחים" מפני שהחיים של כולנו יתחילו מאפס ואנחנו נבחר לבנות אותם באהבה
ואני מסבירה לה ש"מוכרחים" נעלם כלא היה מפני שהמציאות של כולנו התרסקה ב-7 באוקטובר ב-6:29 בבוקר. ואני מספרת לה שבישראל החדשה, שכבר נרקמת באופק, לא יהיה מקום ל"מוכרחים" מפני שהחיים של כולנו יתחילו מאפס ואנחנו נבחר לבנות אותם באהבה. אני גם מתארת לה את השמחה שתתלקח בעם ותלכד אותו בעבותות של נצח כשכל 59 החטופים יחזרו הביתה. כשזה יקרה – במהרה בימינו, אמן – נתחיל את תהליך השיקום הפרטי והלאומי שבו נהפוך מ"ארץ של מוכרחים להיות שמח" לארץ מגוונת ומאוזנת שבה השמחה גרה חצי בלוק מהעצב.
הילדה שהייתי שואלת אותי אם אי פעם נחזור להיות כמו פעם – וצר לי לאכזב אותה. לעולם לא אחזור להיות מי שהייתי לפני שראיתי את הבעתה בעיניה של שירי ביבס, לפני שהכרתי את אריאל וכפיר, אבל זה לא אומר שלעולם לא אשמח.
כולנו נשמח, אבל אחרת.
* * *
עד אז, תנו לי לבכות בשקט. באור או בחושך. לידכם או לבד.
