טקס המשואות האחרון בקדנציה של ממשלת האצבע בעין היה – וזה יישמע מפתיע - אצבע בעין. היא אפילו לא הייתה נקייה וסטרילית אלא שמנונית ומטונפת מזיעה, עקב המאמץ הקדחתני של השלטון וסריסיו לבדוק עד כמה אפשר להתריס, לעצבן, להמאיס ובעיקר להזכיר, לכל מי שבטעות חשב לשכוח, מי מרגיש ומתנהג כמו בעל הבית. לאחר כמעט ארבע שנים שחוללו שמות בציבור, החריבו משפחות והטילו צל כבד על עתיד האומה כפי שדמיינו אותה האבות והאימהות המייסדים שלה, לא רק שלא נמצאה הדרך להיעזר בטקס על מנת לפייס, לגשר ולהרגיע: כמעט לא עלתה ממנו טיפת כוונה לעשות כך.
1 צפייה בגלריה
בנימין נתניהו ומירי רגב בטקס הדלקת המשואות | יום העצמאות ה-78 למדינת ישראל
(צילום: אלכס קולומויסקי)
מלבד רבים ורבות בבית שכבר הבינו את הרמז בשנים הקודמות וחתכו מהטקס או אלה שעדיין צופים בו מתוך הרגל ולא מוצאים את עצמם בין 91,125 הפריימים של בנימין ושרה נתניהו והמפיקה הצמודה שלהם, השרה מירי רגב, הנפגעים והנפגעות המרכזיים של הפוליטיזציה הבוטה הם הדמויות הראויות: לוחמים, לוחמות ומדליקי משואה כמו פרופ' דינה בן יהודה וארי שפיץ.
חוץ מתוכנית אמנותית שלא כוללת את הטקסטים האינפנטיליים להחריד של נועם חורב – האיש שגורם ל-AI להישמע מבריק ומקורי כמו אלתרמן - מגיע להם גם לקבל את מלוא הכבוד וההערכה מבלי להיות תפאורה לשלל הרעות החולות של הטקס: הסיפוח הזוחל-בואכה-רץ שמבצע ראש ממשלה באירוע שפעם היה שייך לכנסת; נרטיב ה"החזרנו את כולם" החצוף שמתעלם מהאחים והאחיות שנחטפו לעזה בחיים ושבו ממנה מתים; הבחירה המפוקפקת במשיאי ומשואות כמו גל הירש והרב אברהם זרביב, על חשבון אנשים שתרמו לא פחות בתחומים הרלוונטיים מבלי לעורר מהומה ומדון; וכמובן "ברכת ראש הממשלה", סרטון שאפילו לא ניסה להסוות את היותו תעמולת בחירות בשנת בחירות, מאת אדם שלא לקח אחריות על 7 באוקטובר אך מתגאה במלחמות שגם הן לא הסתיימו בניצחון (ובטח שלא מוחלט).
אולם מעבר לפולחן האישיות, שהצליח להתעלות על הישגי העבר בתחום - לא משימה פשוטה – לא ניתן להתעלם מהדגש העוצמתי שהושם בטקס על הממד הדתי בחברה הישראלית. מבחירת השירים (למשל "אבא" של בן צור ואיך אפשר בלי "תמיד אוהב אותי" בביצוע ששון איפרם שאולוב) ועד חלק לא מבוטל מהנאומים, אלוהים/בורא עולם/השם יתברך הוזכר בתדירות אפילו יותר גבוהה ממה שהבמאי הציג פריימים של הזוג נתניהו. מן הסתם אין הכוונה שהטקס לא אמור לייצג מיליוני ישראלים וישראליות דתיים ומסורתיים, שרואים במדינת ישראל את "ראשית צמיחת גאולתנו" ותורמים לה מכישרונם, חוכמתם, אומץ ליבם ונדיבותם. מה שפחות מתקבל על הדעת הוא שהרעיון של לאומיות חילונית, שלא לומר אתאיסטית רחמנא ליצלן, נראה בטקס הזה כמו מבנה בעזה שעבר "זירבוב".
גל הירש בטקס הדלקת המשואות | יום העצמאות ה-78 למדינת ישראל
(צילום: לע"מ)
לבסוף, באופן די בלתי נמנע, היהירות והניתוק של הטקס כלפי אגפים נרחבים באוכלוסייה היתרגמו גם לרגע אחד מריר של בורות וחוסר הבנה. זה קרה דווקא לאסתר רדא המצוינת, שביצעה בחלק המרים כביכול את "חצבים פורחים" של תיסלם. את השיר כתבו יאיר ניצני ויזהר אשדות, אמנם מתוך התחייבות מסחרית ל"מועדון חצב" של בנק לאומי, אבל בין השאר בהשפעת הופעה הזויה של הלהקה מול חיילי צה"ל במלחמת לבנון הראשונה. משפט המפתח של השיר, "אם שולחת בניה על הארץ לשמור/חצבים פורחים וציפורים אינספור", הפליא ללכוד את הניגודיות בין לילות של חרדה לבין מראות של פריחה וצלילים פסטורליים. יש שהבינו את הפזמון, "חצבים פורחים וציפורים אינספור" כתיאור עדין של דממת מוות בבית הקברות.
40 שנה אחר כך, כשהבוץ הלבני והעזתי מתחרים ביניהם מי יותר טובעני, מצא עצמו דני בסן מבצע את השיר באזכרה לבקשתו של אב שכול, כשהוא מוקף בקברים טריים של מלחמת 7 באוקטובר. בגרסת הטלוויזיה של "שיר אחד" (כאן 11) הוא סיפר שכשהגיע ל"אם שולחת בניה", מצא את עצמו משתנק. לשמוע את "חצבים פורחים" ככה, בטקס הזה ואחרי שנתיים וחצי כאלה – וזה לא הסוף כפי שהובטח שוב ושוב – לא גרם לתחושה טובה יותר.
