אלדוס האקסלי הזהיר פעם מפני כוחה של תעמולה טובה לדכא את חשיבתו העצמאית של הפרט. זו לא רק אינטואיציה ספרותית. עשרות שנות מחקר בפסיכולוגיה פוליטית מראות שתעמולה אפקטיבית לא עובדת רק דרך שכנוע. היא לא משנה דעות, היא מאששת: היא נותנת לאנשים את מה שהם צריכים לשמוע – סיפור טוב ש"יוכיח" שהם בצד הנכון. וככל שהמסר רגשי יותר, ככל שהוא מחזק זהות קיימת במקום לערער עליה, כך הוא עובד טוב יותר.
לא בגלל שהוא נכון. כי הוא נוח.
הסרטון החדש שקרע את הרשת על ה"ביביסט" שיוצא מהארון הוא דוגמה מספרי הלימוד.
מחד, הימין מתמוגג. סרטון גאוני, מקורי, עשרות מיליוני צפיות, שובר שיאים. חושף את האמת שכולם מפחדים לומר. מאידך, השמאל מזדעזע. ציני, פוגעני, מסית, הקבלה פסולה ליציאה מהארון. שני הצדדים צופים באותו סרטון ויוצאים עם אותה מסקנה: אנחנו הטובים, הם הבעיה.
האמנם?
נתחיל בימין. בגלל סדר האלף-בית. הסרטון מספר סיפור של רדיפה: ביביסטים תמימים שמסתתרים, שמתביישים, שחוששים לחשוף את דעתם הנכונה אך "לא נאורה". נשמע מפחיד. מזכיר תהליכים במזרח אירופה בימים חשוכים. למזלנו, זו לא בדיוק המציאות.
הימין שולט בישראל כמעט ברציפות כבר שני עשורים. ביבי מכהן כראש הממשלה לתקופה הארוכה ביותר בתולדות המדינה. הקואליציה שלו לא כוללת אפילו מפלגה אחת שאינה ימנית. הרמטכ"ל, ראש השב"כ, המפכ"ל ובקרוב גם ראש המוסד הם כולם מינויים של ממשלת הימין על מלא. משרדי הממשלה, סדר היום החקיקתי, התקציבים והמינויים המרכזיים – כולם בידי הימין.
ההיסטוריה שופעת דוגמאות בהן השלטון או הרוב הטילו אימים על מיעוטים. אני לא היסטוריון, אבל זה לא נשמע סביר מבחינה פסיכולוגית שמיעוט מיושן, מנותק, חמוץ, שהצליח לנצח מערכת בחירות אחת מאז שנרצח רבין, יטיל אימתו על הרוב. ועוד רוב שמחזיק את כל הסמכות.
ועוד אחרי זה אומרים שרק ימין מבין בביטחון.
אגב, זה לא ממש מכבד לבטל באופן נחרץ את התחושה של שני מיליון אנשים. לפחות לפי הסרטון. אבל אם נקבל את הטענה שהימין הוא באמת מיעוט נרדף על ידי הדייפ-סטייט של השמאל, אז הביביסטים בעצם מודים שהמנהיג הנבחר שלהם לא מסוגל להוציא אותם מהארון כבר מעל עשור.
ואז אומרים שהשמאל תמים.
ולמי שעדיין טוען שבפועל בג"ץ שולט, בג"ץ פסל לממשלה הנוכחית תיקון אחד לחוק יסוד וסעיף אחד בחוק נוסף, ובשני מקרים נוספים דחה את תחולת החוק כך שלא יחול מיידית. שניים ושני חצאים מתוך עשרות חוקים שהממשלה העבירה. להגיד שזה תיאור של מערכת משפטית שמנסה לבטל את שלטון הימין זה קצת כמו להתעקש שישראל מבצעת רצח עם על סמך הנתונים בפועל.
אז נכון, כמו דברים רבים במדינה, גם מערכת המשפט לא מושלמת. אבל בג"ץ הוא בלם, לא מנוע. הממשלה היא המנוע, ההגה, הדלק והנהג. ומי שמתלונן על קיומם של בלמים לא חושש מאובדן משילות, הוא חושש מגבולות החוק.
והעובדות בשטח? אנשים כמו מרדכי דוד – סמל למוסר הימני העליון בגיבוי פומבי של חברי הקואליציה –מטרידים אנשים עד פתח ביתם, חוסמים רכבים, פורצים באלימות לאירועים פרטיים. והשיא: תקיפה של איש ציבור הומוסקסואל ובן זוגו ברחוב. עם אספסוף. מה שאמור בכל מדינה מתוקנת כולל ישראל להיחשב כפשע שנאה הוביל לתגובה מינימלית. עיכוב ושחרור.
במקביל, עיתונאי ימין הפכו לכוכבי תקשורת עם גישה ישירה לשלטון. פעילים ימניים מסתובבים בהפגנות שמאל בחופשיות מוחלטת עם מצלמה ביד, ואף אחד לא עוצר אותם.
נשמע כמו משימה בלתי אפשרית מתוך ארון.
עכשיו מגיע תורו של השמאל. אבל לפני זה חשוב להגיד. אין הקבלה בין נטייה מינית מולדת לבחירה פוליטית. ואין שום סיבה להתבייש במי שאנחנו ואיך שנולדנו. אבל בחירות, כולל פוליטיות, הן בהחלט דבר שלפעמים אפשר להתבייש בו.
הבעיה העיקרית בשמאל
הבעיה העיקרית בשמאל היא שהסרטון עובד. הוא חסר טעם, לא פוליטיקלי קורקט ודי מכוער. אבל בהסוואה של סאטירה גסה, הוא נוגע בנקודה כואבת: "ביביסט" הפך אצל חלקים לא מבוטלים מהמרכז־שמאל מתיאור פוליטי לאבחנה אישיותית. לא "אדם שחושב אחרת ממני", אלא "אדם נבער, מוסת, חולה". בדיוק כמו ש"סמולן" הפך אצל אנשי ימין רבים לאבחנה מוסרית. הסרטון לוחץ בדיוק על הפצע הזה.
במקום להתמודד עם הטענה שמיליוני אזרחים מרגישים מושפלים על ידי התנשאות תרבותית, השמאל תוקף את מה שקל לתקוף: את חוסר הטעם, את ההקבלה, את הפוגענות
כאן נמצא המלכוד 22 של השמאל. אם הוא מודה שיש בהתנשאות הזאת משהו, הוא נאלץ להכיר בכך שהסרטון נוגע באמת לא נעימה. ואם הוא מבטל את התחושה הזאת כעוד הוכחה לכך שביביסטים הם בכיינים, פרימיטיביים או קורבניים, הוא רק מוכיח את הטענה שעליה הסרטון רוכב. זו לא הדרה במובן הפורמלי. ימנים נמצאים בתקשורת, בכנסת, בממשלה, באולפנים ובמוקדי כוח. אבל הדרה יכולה גם להגיע במבט, טון, גלגול עיניים. ולפעמים היא אומרת שאדם רשאי להצביע איך שהוא רוצה, בתנאי שהוא מצביע כמונו.
ובמקום להתמודד עם הטענה שמיליוני אזרחים מרגישים מושפלים על ידי התנשאות תרבותית, השמאל תוקף את מה שקל לתקוף: את חוסר הטעם, את ההקבלה, את הפוגענות.
ולא שזה לא חשוב. זה חשוב מאוד. אבל אם אכפת לכם מקהילת הלהט"ב, איפה הייתם כשהתבצע פשע השנאה לפני שבועיים? איפה היו הכותרות? איפה הייתה הזעקה? ואיפה היה השלטון?
כנראה בארון. לו רק היו מנצלים כל הצדדים את השהייה המשותפת לפתור את המחלוקות.
אבל הבעיה האמיתית היא לא שכולם צודקים. הפסיכולוגיה מרמזת שאנחנו לא רק רוצים להיות צודקים. אנחנו גם צריכים להרגיש מוסריים. וכשהמציאות מאיימת על דמות המוסרית שבנינו לעצמנו, אנחנו "משנים" את המציאות, לא את הסיפור.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולכולנו ראינו את אותו סרטון. וכולנו ראינו בדיוק מה שהיינו צריכים לראות כדי לשמור על התמונה שלנו כצד הטוב, הנכון, המוסרי. את הימין זה מצחיק כי זה "אמיתי". את השמאל זה מזעזע כי זה "פוגעני". וכולם מסרבים להכיר באמת הלא נוחה שלהם.
גולדה מאיר אמרה פעם שיהיה שלום כשהערבים יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו. אולי היא צדקה, אבל גם היא הסתכלה רק עליהם ולא עלינו. כי לא יהיה כאן טוב באמת אם לא נצליח לאהוב את המדינה ואת הילדים שלנו יותר ממה שאנחנו שונאים את האחים שלנו מהמחנה השני.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
