ההתנגחויות החריפות והמתגברות בתוך המפלגות הערביות מלמדות על דבר אחד ברור: נמאס ממנהיגות שמעכבת את החברה הערבית במקום לקדם אותה. העימות המתפתח בין מנסור עבאס לסאמי אבו שחאדה הוא ביטוי לכך, אך האתגר האמיתי הוא כיצד מנצלים את הפער הזה ליצירת שינוי.
בעיני מנסור עבאס, יו"ר רע"מ, השותפות הפוליטית אינה ויתור אלא תנאי לשינוי. היא נועדה להתמודד עם סוגיות פנים ערביות מוחשיות שנדחקו במשך שנים לשוליים, ובהן אלימות, ביטחון אישי ותשתיות, ולהחזירן למרכז השיח הפוליטי הערבי. עבאס חוזר בעקביות על חשיבות השותפות בממשלה שתוקם, בין אם כתמיכה מבפנים ובין אם כהצבעה מכרעת, מתוך תפיסה פרגמטית הרואה לנגד עיניה את מצוקות היומיום של החברה הערבית. בתוך כך, הוא רואה בהתנתקות ממועצת השורא צעד הכרחי להשגת עצמאות פוליטית ולבניית שותפות פוליטית-אזרחית שאינה מוגבלת בכבלים חיצוניים.
מנגד, ניכרת הקשחה אידאולוגית בהנהגת בל"ד, החל ממייסדה עזמי בשארה, שנמלט לקטר, ועד הנהגתה הנוכחית. קו זה מבקש לבלום בכל דרך שותפות ערבית-ישראלית, מתוך תפיסה לאומנית שאינה מקדמת את החברה הערבית ואינה מציעה מענה לסוגיות הפנים-ערביות הבוערות.
המתיחות הזו הגיעה לשיאה כאשר בימים האחרונים פנה סאמי אבו שחאדה לבנט, ליברמן וגנץ בקריאה לקחת את מנסור עבאס כשותף ל"טנק". זו אמירה שאינה יכולה לעבור על סדר היום הציבורי ללא השלכות. היא משקפת תפיסה שלפיה ניתן לפעול במסגרת דמוקרטית ובתוך המדינה, אך להתנגד בפועל לשותפות אזרחית אמיתית. פוליטיקה כזו אינה יכולה לייצג את הציבור הערבי.
יש לזכור כי בל"ד לא עברה את אחוז החסימה בבחירות 2022, ושרפה כ-2.3% מהקולות – נתון שאינו שולי ויכול היה לשנות את התמונה הפוליטית. דבריו של אבו שחאדה נאמרו על רקע ביקורת של מנסור עבאס על עזמי בשארה, שקרא להקים רשימה משותפת המבוססת על חד"ש, בל"ד ותע"ל, ללא רע"מ. בתוך הקשר זה בחר אבו שחאדה למסגר את השותפות הפוליטית ככניסה ל"טנק" ולמלחמה.
הקיצוניות הערבית היא חלק מהבעיה
אם כבר מדברים על דמויות שמסוכנות לחברה הערבית ולמצבה, זו דוגמה ברורה. הקיצוניות הערבית היא חלק מהבעיה. במשך שנים היא צמצמה את השיח לסוגיית הסכסוך בלבד, מנעה טיפול רציני בסוגיות עומק, ותרמה למציאות של הזנחה, אלימות והידרדרות מתמשכת. בתוך הקשר זה, השיח של סאמי אבו שחאדה אינו פתרון אלא סימפטום. הוא מייצג קצה של קיצוניות שאינו מייצג את החברה הערבית הרחבה, ובוודאי שלא הנהגה שמסוגלת להרים אותה, לחלץ אותה ממעגל הדמים ולבנות עתיד אחר.
אין כיום בית פוליטי יציב לחברה הערבית בזמן שהיא מדממת. אך החמור יותר הוא הבחירה לשרוף קולות, לחזק תקיעות פוליטית ולהישאר באזורי נוחות אידאולוגיים במקום להביא שינוי ממשי
ההתנגחות האוטומטית בכל ערבי המבקש להיות חלק מהמדינה, כאשר זהו מצב אזרחי תקין ולגיטימי, פוגעת ישירות בעתיד המשותף כאן. המסגור של שותפות אזרחית כמעבר מיידי למלחמה בטנק הוא מסגור מסוכן, שמבטל אחריות, מצמצם אפשרויות ומתעלם מהעובדה שהמצב הקיים מחייב פעולה מיידית להצלת חיים ולבניית עתיד בטוח.
אין כיום בית פוליטי יציב לחברה הערבית בזמן שהיא מדממת. אך החמור יותר הוא הבחירה לשרוף קולות, לחזק תקיעות פוליטית ולהישאר באזורי נוחות אידאולוגיים במקום להביא שינוי ממשי.
מסרבים הפעם להיות שותפים למשחק פופוליסטי
ואולי המעניין ביותר בשיח שהתעורר בעקבות האמירה הקיצונית הוא היקף ההתנגדות לה ברשתות החברתיות. אזרחים ערבים רבים מסרבים הפעם להיות שותפים למשחק פופוליסטי שמזלזל באינטליגנציה שלהם. הם אינם מוכנים עוד שאמירה כזו תפעיל אותם רגשית או תחליש את דרישתם לשינוי אמיתי, עמוק ולא מתפשר במנהיגות ובכיוון של החברה הערבית, ובהקשר הרחב יותר גם של החברה הישראלית.
סברין חוג'יראתכמו השיח הפנים-יהודי על גבולות הליברליות והקיצוניות, גם השיח הפנים-ערבי שמתרחש כעת הוא קריטי. זו הזדמנות לשבור את הקצוות מכל הצדדים. הדבר דורש אומץ פוליטי וראייה אסטרטגית.
הערבים והיהודים יישארו כאן. השאלה איננה אם, אלא כיצד ייראה העתיד המשותף. שינוי פוליטי אמיתי לא יגיע מאיחוד טכני בלבד, אלא מהובלת קו ברור של אחדות פנימית בחברה הערבית, מחויבות לביטחון האישי, ושותפות פוליטית אמיצה עם כוחות יהודיים המבינים כי שותפות כזו היא אינטרס של המדינה כולה.
הכותבת היא דוקטורנטית למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, ובעלת ניסיון בעיצוב וביישום מדיניות בממשלה
