לא עשינו טעות כשלקחנו סיכון והחלטנו לתקוף באיראן בניסיון להפיל את המשטר. לא עשינו טעות גם בניסיון לרתום את ארצות-הברית ולהניע אותה למהלך משותף כזה. הטעות הכי משמעותית שעשינו, ושעליה אנחנו לא מדברים, היא ששכנענו את עצמנו שיכולים להיות רווחים בלי מחירים.
כן, נתניהו לא טיפש, אבל הוא גם לא קוסם. המחשבה שאחזה בנו במשך שנים, כאילו בשילוב יוצא דופן של ידידות ארוכת שנים, ראייה אסטרטגית חסרת דופי ואהבת ציון של מנהיג כזה או אחר, אנחנו יכולים למקסם רווחים, להפוך מבעלות ברית לחברות אמת, ולהיות מדינה שהיא גם מעצמה משמעותית וגם אהובה על כל הגורמים הרלוונטיים – היא אשליה. נפלנו למקבילה הגיאופוליטית של "תלחצו כאן ותוכלו להרוויח אלפי שקלים בחודש בלי סיכון ובהתחייבות".
במילים אחרות, ניסינו להאמין שהתגברנו על חוק הטבע הכלכלי הכי בסיסי: שכל הגדלת אפשרות לרווח משמעותי באה יחד עם הגברת הסיכון. הניסיון להגדיל את הרווח מבלי להגדיל את הסיכון הוא פשוט חוסר הכרה במציאות. וזה, בפועל, מה שנתניהו עשה ומה שאנחנו לא הצלחנו להפנים.
נתניהו, מסיבות טובות יותר ופחות, לקח את המניה הסולידית יחסית של תמיכה דו-מפלגתית בארצות-הברית (גם אם לפעמים היא החטיפה לנו כמה סטירות), והפך אותה למניה אחת מסוכנת של תמיכה חד-מפלגתית. מניה? התמיכה של דונלד טראמפ יותר מזכירה קריפטו. זו רמת התנודתיות.
אסור שעתיד מדינת היהודים יהיה תלוי בקפריזה של אדם אחד, בין אם הוא קפריזי יותר או פחות
זה היה המהלך המשמעותי ביותר שלו בזירה הבינלאומית. מתחילת המלחמה הוא הניב לנו לא מעט אפשרויות ויתרונות, אלא שהשיח הציבורי הישראלי לא מסוגל להכיל מורכבות ולראות את שני צדי המטבע. אבל הכתובת הייתה על הקיר. ההימור על טראמפ הויה הימור דרמטי. כמו קריפטו, הוא יכול לעלות מהר מאוד, ובאותה מהירות גם להתרסק. וחוזר חלילה. אסור שעתיד מדינת היהודים יהיה תלוי בקפריזה של אדם אחד, בין אם הוא קפריזי יותר או פחות.
מה שמחזיר אותנו שוב ושוב אל המציאות ואל מה שחשוב באמת. כפי שכתב מקיאוולי: מה שמחזיק מדינות בחיים בסופו של דבר היא העובדה שיש להן קבוצת אנשים משמעותית שמוכנה להילחם עבורן. לא נשיאי מעצמות זרות שנוטים לנו חיבה, לא צבאות שכירי חרב ולא משענות קנה רצוץ. בסוף, מה שיקבע את גורל מדינת ישראל זה האם יהיו בה מספיק אנשים שמוכנים לתרום לה ולהיאבק למענה. ודווקא אל הנכס הזה, אנחנו מתייחסים כמובן מאליו.
