כפותים, עם פנים מטושטשות: כך מציגה הרפובליקה האיסלאמית בתקשורת הממלכתית האיראנית וידויים של מפגינים מגל מחאות הענק, המביעים חרטה על מעשיהם. לפי ארגוני זכויות אדם מדובר בהודאות שנמסרו בכפייה, בעוד שמשטר האייתוללות טוען מנגד כי קנוניה זרה עומדת מאחורי המחאות, משום שהווידויים כוללים לעיתים קרובות אזכורים לישראל או לארה"ב.
התקשורת הממלכתית בטהרן שידרה לפחות 97 הודאות של מפגינים, הכוללות מוזיקת רקע דרמטית, תוך שילוב של קטעים המציגים לכאורה מפגינים שתוקפים את כוחות הביטחון. בכמה סרטונים הוצגו כלי נשק מתוצרת ביתית ששימשה לכאורה את המפגינים, בעוד שבקטעים אחרים נראים מוחים מציתים אש או מסבים נזק לרכוש.
סוכנות הידיעות של ארגון זכויות האדם האיראני HRANA דיווחה בהתבסס על עדויות של עצורים לשעבר, ההודאות נמסרות בדרך כלל אחרי עינוי פסיכולוגי או פיזי, ועלולות להיות להן השלכות חמורות, כולל עונש מוות. לפי הארגון, "הפרות זכויות אלו מצטברות ומובילות לתוצאות נוראיות. זה דפוס שמיושם על ידי המשטר שוב ושוב".
גורמים איראנים תיארו את המחאות כ"מהומות" שאורגנו על ידי ארה"ב וישראל. שר החוץ של איראן עבאס עראקצ'י אף טען כי האלימות במדינה חייבת להיות מושפעת מחו"ל, משום שאיראנים מעולם לא יעלו מסגדים באש.
ב-HRANA הוסיפו כי 97 הווידויים שפרסם משטר האייתוללות אחרי קצת יותר משבועיים בלבד של מחאות הם חסרי תקדים עבור איראן. לשם השוואה, משנת 2010 ועד 2020 שודרו בתקשורת הממלכתית במדינה כ-350 הודאות כפויות, לפי ארגוני זכויות אדם. אחד מהארגונים הוסיף כי בשנת 2025 פורסמו בין 40 ל-60 וידויים כאלו.
בנוסף, ארגוני זכויות אדם טוענים כי שודרו לפחות 37 הודאות של אנשים שעמדו בפני עונש מוות בשבועות שהגיעו אחרי המחאות שפרצו בשנת 2022 בעקבות מותה של הצעירה מהסא אמיני, שנעצרה על ידי משטרת הצניעות בטענה שלא לבשה חיג'אב על ראשה כראוי. יותר מ-500 בני אדם נהרגו באותן מחאות, ויותר מ-22 אלף נעצרו.
דוח זכויות אדם של האו"ם משנת 2014 בנושא איראן מצא כי מבין ראיונות שנערכו עם עצורים לשעבר במדינה, 70% מהם טענו כי נעשה שימוש במידע או בהודאות בכפייה בדיונים שלהם. בכמעט חצי מהמקרים, המשפט של אותם אנשים נמשך כמה דקות בלבד.
בשנת 2024 הוציאה איראן להורג 975 בני אדם - המספר הגבוה ביותר מאז 2015, לפי דוח שחובר באו"ם. ארבע מאותן הוצאות להורן היו פומביות. בטהרן ההוצאות להורג מבוצעות בתלייה, ולפי דוח של האו"ם רובן תוצאה של עבירות הקשורות לסמים או לרצח. באותה השנה, עבירות הנוגעות לביטחון, כמו ריגול, היוו רק 3% מההוצאות להורג.
השימוש בווידויים בכפייה בשידורי הטלוויזיה הממלכתית מתוארך לשנים הכאוטיות שהגיעו אחרי המהפכה האיסלאמית באיראן בשנת 1979. הטלוויזיה הממלכתית שידרה הודאות של אנשים החשודים שלקחו חלק בקבוצות קומוניסטיות, של כאלה שנחשדו בתור מורדים או של אזרחים שיוחסו להם עבירות אחרות.
בין ההודאות בכפייה שזכו לתשומת לב בינלאומית הייתה זו של הגולה האיראני ושליח השבועון האמריקני "ניוזוויק" לשעבר מזיאר בהארי, משנת 2009. בהארי נכלא באיראן במשך כמה חודשים, ולאחר מכן ביים סרט תיעודי בשם "וידויים בכפייה" ואף כתב ספר זכרונות על חוויותיו הקשות.
