מי אמר שלישראל אין אסטרטגיה? נכון, אמנם אין לה אסטרטגיה בלבנון, אין אסטרטגיה מול עזה, אין אסטרטגיה מול איראן. אבל אתם פשוט לא הסתכלתם על זה נכון. יש לישראל אסטרטגיה. היא פשוט מופנית פנימה. האסטרטגיה הפנימית של ישראל ברורה, עקבית, מתמשכת, והיא חוצה תחומים, משרדים ואירועים. האסטרטגיה הזו נקראת משיכת זמן. לא הכרעה, לא תיקון עומק, לא פתרון כואב אך הכרחי - אלא דחייה שיטתית, מתוחכמת, עטופה בשפה של תהליכים.
1 צפייה בגלריה
נשיא הפרלמנט של פרגאווי הגיעו למחוזי ת"א לפגוש את רה"מ
(צילום: סעיף 27א לפי חוק זכויות יוצרים)
משיכת זמן היא מדיניות. היא לא תקלה. היא לא חוסר אונים. היא בחירה. במקום להכריע, מקימים ועדה. במקום לחוקק, בודקים מתווה. במקום לומר אמת לציבור, מספרים לו שעובדים על זה. הזמן הופך להיות חומר הרדמה לאומי, כזה שמקהה את הדחיפות, מטשטש את האחריות, ומאפשר להנהגה לשרוד עוד סבב בלי לשלם מחיר.
בתחילה, היא מתגלמת באופן הכואב ביותר בסוגיית החטופים. גם שם משיכת זמן הפכה לשיטה. עוד סבב מגעים, עוד מתווך, עוד "חלון הזדמנויות", עוד הצהרה על התקדמות ובעיקר הימנעות מהכרעה. העסקאות נמרחו, התנאים השתנו, הקווים האדומים זזו, והזמן חלף. לא כמשאב טקטי אלא כמשהו שמותר לבזבז. ובזמן הזה, בשבי, אנשים חיים חיכו. חלקם לא שרדו.
אחר כך יש את חוק הגיוס שהוא הדוגמה המושלמת. לכולם ברור שאין הסכמה אמיתית. לכולם ברור שכל חוק שינסה להכשיר השתמטות במסווה של גיוס יקרוס בבג"ץ. ולכולם ברור שגם אם יקרוס, איש לא מתכוון באמת לייצר חלופה הוגנת ושוויונית. אז מושכים זמן. נפגשים עם רבנים, מדברים עם עסקנים, מנסחים נוסחים, ובעיקר לא נפגשים עם מי שנושא את הנטל. המילואימניקים מחכים, הציבור מחכה, והשעון מתקתק עד הבחירות הבאות, שיבטיחו שגם הפעם לא תתקבל החלטה.
כך נראים חייה של מדינה בהמתנה מתמדת. אין התקדמות, אין בנייה מחדש. יש קיפאון עטוף במילים יפות, אשליה של תנועה כשהכול עומד. וזה החלק המצמרר באמת: את הדפוס הזה כבר ראינו
אותו דפוס בדיוק מתרחש במשפט נתניהו. התרגלנו כבר לכותרת החדשות הקבועה השבועית "משפט נתניהו נדחה או התבטל עקב פגישה מדינית דחופה". גם הבוקר (שני), למשל, הוזמן יו"ר הפרלמנט של פרגוואי לבית המשפט המחוזי בת"א, מהלך חריג שהוביל לביטול העדות כולה. שוב לא הכרעה, לא סיום, לא קו תחתון - אלא עוד דחייה. המשפט הפך למרחב שבו הכול מותר חוץ מדבר אחד: להגיע לסוף. ועוד נתניהו אמר שהוא מחכה למשפט 8 שנים.
מסלול עוקף
וגם ועדת החקירה הממלכתית אינה יוצאת מהכלל. הצעת החוק שמקדם לאחרונה ח"כ אריאל קלנר מציגה לכאורה מתווה מסודר, אך בפועל פותחת מסלול שמאפשר לקואליציה למנות את כל חברי הוועדה. על הנייר - סוף סוף הסדר חלופי לועדה. במציאות - מנגנון עוקף אחריות. כולם יודעים שזה לא יחזיק בבג"ץ, וכולם יודעים שגם אם ייפול, כבר נגיע לבחירות. שוב, משיכת זמן במסווה של עשייה.
רות אלבזצילום: סתיו ברקאיכך נראים חייה של מדינה בהמתנה מתמדת. אין התקדמות, אין בנייה מחדש. יש קיפאון עטוף במילים יפות, אשליה של תנועה כשהכול עומד. וזה החלק המצמרר באמת: את הדפוס הזה כבר ראינו. גם בשבעה באוקטובר חיכינו. חיכינו להחלטות, חיכינו לפקודות, חיכינו שמישהו ייקח אחריות. הזמן לא עבד אז לטובתנו, והוא לא עובד גם עכשיו. מדינה שמושכת זמן לא קונה יציבות - היא מבזבזת עתיד.
