מי פילל שהמילה ששימשה יוצרי תוכן אינטליגנטי בהפגנות משני צידי הקשת הפוליטית יכולה ותאיץ, לא פחות מאשר נפילת המשטר הקלריקלי האכזרי האיראני. מתחילת המלחמה, ובניגוד לדעת חבריי הפרשנים, אני גורס כי טראמפ כלל אינו הפכפך, אלא קוהרנטי ונותר יציב על המטרה: הפלת המשטר באיראן. כמו כן, האייתוללות עצמם יספקו לנו את החבל לתלות אותם. הם לא מאכזבים. התנהלותם במו"מ ובניהול המלחמה מלמדת שאין בור שהם לא נכנסים אליו.
הם לא מצליחים לצפות את הצעד הבא של ארה"ב ושוגים כל פעם מחדש. בינתיים, בדרך להפלת המשטר, טראמפ ממשיך להתגלות כמטאור מדיני. הוא מצליח להרחיק מהעימות את הסינים, האויב מספר 1 של ארה"ב, שהם בעלי הברית של האיראנים – ובמקביל להותיר את האיראנים, אלופי התרמית, עירומים וערומים.
כיצד מצליח טראמפ להפשיט את האיראנים מכל יתרון כלכלי-מדיני שהיה להם? ובכן, נראה שהאיש פשוט פיתח גישה חדשה בתורת המשחקים וזיהה את המרכיב התרבותי החשוב ביותר בתרבות האיראנית.
לאוזן המערבית הממוצעת, טראמפ נשמע הפכפך ואגרסיבי. אז זהו שלא. מבחינת טראמפ, אם נשתמש בדיאלקטיקה של תורת המשחקים, הוא נוקט בטקטיקה של "הפכפכות ברוטאלית מנומסת": עורמה מסחרית-מזרחית תוך שמירה על אלגנטיות מערבית.
טראמפ מאמלל את האיראנים ומוציאם משווי משקל. הוא פוגע בציפור נפשם. הוא פשוט מבייש אותם. האיראנים, שהמציאו את דוקטרינת המו"מ ההתקפי המאיים, שעבדה כה מוצלח מול הנשיאים אובמה וביידן, ממשיכים בסכלות באותה האסטרטגיה גם מולו: "תחזיקו אותנו", הם אומרים למשלחת האמריקאית, "לפני שנשלוף את קלף האס שלנו שיחריב את העולם".
אלא שטראמפ, כל פעם מחדש, עונה להם: "קדימה, תשלפו".
והם – שלאחר הכתישה הצבאית של הצבאות הטובים בעולם, ארה"ב וישראל - כבר אין להם שום קלף לשלוף. עירומים לחלוטין. היתרון בלהפשיט אויב כמו האייתוללות האיראניים הוא שכולם רואים להם. הם מתביישים – וזה מוציא אותם מדעתם.
האירועים הפוליטיים שסביבנו מטשטשים לנו את ההישג הגדול ביותר של המלחמה: האייתוללות נמצאים בנקודת שבר פסיכולוגית משמעותית ביותר. האייתוללות מבוישים. לכן הם לא מתפקדים.
אפילו דורשי טובתם, התורכים והקטרים, שרוצים לשמר את ציר הרשע, מבינים שזו תחילת הסוף של המשטר האיראני. הם מתחננים אליהם להגיע למו"מ, להציל אותם מעצמם, אבל אפילו את זה האייתוללות כבר אינם מסוגלים. הם לא באים למו"מ באיסלאמאבאד, מפני שמבחינתם הם ללא בגדים. איש מהם לא יכול לשאת את הבושה. לא לחינם הם אף לא מצליחים להגיע להסכמה מי מביניהם יגיע לפגישות המו"מ, או שולחים הצעות לאמריקאים שמגחכות אותם אף בעיני המתווכים. הכאוס באיראן מוחלט.
אני מבקש להציע כעת אסטרטגיה מחוץ לקופסה, כיצד להבטיח שמשטר האייתוללות האכזרי הזה, שאין לו תקנה, יכרוך סביב צווארו את חבל התלייה.
האייתוללות לעולם לא יישברו מעיצומים ולחץ כלכלי, חמור ככל שיהיה. מצדם שכל האזרחים יגוועו. הם עסוקים בהישרדות אישית. שאיראן תישרף - אם הם ישרדו, הם יתחילו מחדש את מסע הג'יהאד שעצרנו להם. הדבר היחידי שישבור אותם מנטלית ויגרום להם למריבות אלימות פנימיות בנשק חם הוא פגיעה בכבודם העצמי – אישית בהם, לא בכבוד הלאומי האיראני. זה מה שהמערב לא מבין. הכבוד הלאומי לא מעניין את האיראנים. כשמדברים על הכבוד האיראני – מדברים רק על הכבוד האישי.
3 צפייה בגלריה
מטוס F/A-18 סופר הורנט על נושאת מטוסים. הלחץ הצבאי כנראה יחודש
(צילום: AFP PHOTO / US CENTRAL COMMAND)
הלחץ הצבאי וההפצצות יחודשו כנראה בקרוב. לארה"ב יש כבר ארבע נושאות מטוסים כאן, ישראל חידשה את המלאים. אני צופה מהעובדות ששערי הגיהנום ייפתחו בקרוב על האייתוללות. אך הפעם, כדי להביא לנפילה סופית של המשטר, הלחץ הצבאי צריך להיות משולב בהרעשה קינטית-תודעתית של הלם ואימה: מסרים משפילים ובושה תודעתית להנהגה האיראנית. לגרום לבושה רבתי לשכבת ההנהגה הפריכה החדשה של משמרות המהפכה. זה יערער את הביטחון העצמי שלהם, המעורער ממילא, יעצים ויסלים את העימותים הפנימיים ביניהם – ויגרום תוך זמן קצר למאבק פנימי אלים ומשם להתמוטטות המשטר.
לזה כיוון בחוכמה המוסד הישראלי עם תחילת המלחמה.
בואו נסביר.
התרבות האיראנית היא "תרבות בושה". היא עוסקת ב"מה יגידו עליי", בשונה מהתרבות היהודית-מערבית העוסקת ב"מה אני מרגיש" לאחר שטעיתי, וכיצד אני מתקן את הטעות.
בתרבות היהודית-מערבית, אם טעית - תיקון האשמה הוא מיידי. זה בינך לבין הא-ל ובינך לבין נשוא הפגיעה. המצפון מייסר אותך. עשית מעשה לא ראוי - אתה מבקש סליחה ממי שנפגע, מתקן את עצמך וממשיך בחייך. הכול מתוחם ופרטי.
בתרבות האיראנית, בדיוק כמו זו היפנית הקמיקאזית, הכול פתוח. אם טעית - אתה לבד מול כל העולם. אין תיחום. כולם רואים לך.
הראשונה שעלתה על הדיאגנוזה הזו הייתה האנתרופולוגית האמריקאית רות בנדיקט, שחקרה את העניין בעיקר בהיבט היפני לבקשת הביון האמריקאי במלחמת העולם השנייה. בנדיקט גילתה לעולם את העיקרון של "תרבות הבושה".
בחברה שמאופיינת בתרבות הבושה, המצפון כלל לא מייסר. רק הכבוד העצמי: איך אני נראה לאחרים. אם האדם איבד את כבודו בגלל טעות שעשה - אין לו תקנה. הבושה אוכלת אותו. לכן לאייתוללות לא אכפת מהקורבנות האיראניים. מה שמעניין אותם הוא איך הם נראים החוצה. אין מצפון - רק הבושה הציבורית.
היא איומה ואין מפניה מסתור. בנקודה הזו בדיוק נמצאים האייתוללות. הם נכשלו בכל תרחיש. כל דברי הרהב שלהם על עוצמת המהפכה ועל יכולותיהם האנושיות מול "הברברים" האמריקאים והישראלים - הפכו לרסיסים. הם מבוישים לחלוטין. זה הרקע למחלוקות הקשות ביניהם. הם מתחילים להיפרם.
3 צפייה בגלריה
כרזה עם דמותו של עלי חמינאי בטהרן. חיסולו - דוגמה לניצול "תרבות הבושה"
(צילום: Majid Saeedi/Getty Images)
קמפיין הבושה יעבוד, מפני שלאיראנים יש כללי כבוד חברתי דרקוניים שאין בשום חברה מערבית. אנו איננו מסוגלים להבין זאת, אבל עליהם זה עובד. המרכזיים שבהם: ה-ABRU וה-SHARAF. שניהם עוסקים בכבוד העצמי של הפרסי באופן הקיצוני ביותר. זה חלק מאישיותם. הנזיפה החמורה ביותר שאיראני יצליף במישהו תהיה: BI-SHARAF, דהיינו – בלי כבוד עצמי. תיקח לאיראני את ה-ABRU – ואין לו סיבה לחיות. הביטויים הללו קשים מאוד, אבל עדיין פחותים מול השיא בתרבות הכבוד העצמי האיראנית – סאגת ה-TAHAROF.
ה-TAHAROF היא מיומנות מורכבת של נימוסי שולחן ו-ABRU ציבורי, המשלבת תאווה עזה לרצות במשהו עם הצהרות בלתי פוסקות שאתה בעצם לא רוצה אותו – בעוד הצד השני אמור להתעקש ולהפציר בך לקבל. העיקר – לא להתבייש. הזוי? במציאות זה הזוי שבעתיים.
שימוש מאסיבי וניצול "תרבות הבושה" האיראנית יביא את ההנהגה האיראנית לעשות עוד ועוד שגיאות שיפרמו את אחיזת המשטר. זה לא מספיק, אך בהחלט נשק אסטרטגי נוסף שיש להשתמש בו בהיקפים גדולים.
קחו דוגמה, שגם תסכור את פיות המבקרים של המוסד הישראלי: המוסד ניצל את מוטיב "תרבות הבושה" עד תום. כך הצליח חיסול חמינאי. ביישו אותו. קעקעו לו את ה-ABRU. מנהיג איראן בילה את כל מבצע "עם כלביא" כשהוא מסתתר בבונקר. בתום המבצע, המוסד מיהר לפרסם ברשתות כינוי לעגני לחמינאי שהתחבא: "מוש עלי" ("העכבר עלי"). לפרסומים הללו היו מיליוני צפיות. כבודו של חמינאי נשפך ברשתות.
חמינאי, שהבושה הטריפה אותו, החליט להראות שהוא ההפך מעכבר – שהוא אריה. הוא סירב מאז תום המבצע להמשיך ולהסתתר בבונקרים. הוא יראה לטראמפ. חמינאי, מלא בכבוד שהשיב לעצמו, החליט להישאר במתחם השרד הנשיאותי. כאריה, הוא הכריח גם את כל ההנהגה הבכירה של איראן להגיע אליו למתחם. זה היה מעבר לציפיות של המוסד. שם חוסלו כולם. אריות – אבל גל של עצמות.
