בכנס פוליטי שנערך בשבוע שעבר בטמרה נשמעו שוב קולות המזהירים מפני שותפות קואליציונית של מפלגות ערביות ואף פוסלים מראש תמיכה בכל ממשלה עתידית. בעיניי, הוויכוח הזה מספר סיפור גדול יותר על הפוליטיקה הערבית בישראל.
1 צפייה בגלריה
מנסור עבאס, אחמד טיבי, יוסף ג'בארין וסאמי אבו שחאדה
(צילום: שלו שלום, ריאן פרויס, דוברות הכנסת)
שנים רבות התנהל הוויכוח סביב שאלת ההשתתפות. האם להיות חלק ממוקדי קבלת ההחלטות או להישאר מחוץ להם. אלא שב-2026 השאלה כבר אחרת: האם הציבור הערבי רוצה מחאה, או שהוא רוצה השפעה.
יותר ויותר אזרחים ערבים אינם מסתפקים בסיסמאות. הם רוצים לדעת מי יטפל בפשיעה הגואה, מי יביא תקציבים לרשויות המקומיות, מי יקדם דיור, חינוך ותשתיות. הם רוצים לראות תוצאות.
לכן אני מתקשה להבין את מי שמכריזים מראש שכל ממשלה עתידית תהיה רעה באותה מידה, או שאסור להשתתף בשום קואליציה. לא משום שאין ביקורת על ממשלות ישראל, אלא משום שפוליטיקה אמורה לשנות מציאות ולא רק לתאר אותה.
מחאה היא כלי חשוב. לעיתים היא הכרחית. אבל מחאה לבדה אינה מעבירה תקציבים, אינה מקימה תוכניות ממשלתיות ואינה קובעת סדרי עדיפויות לאומיים.
הדרישה שמפלגה ערבית תהיה חלק מהממשלה הבאה איננה ויתור על עקרונות. היא ביטוי פשוט לעובדה שחמישית מאזרחי המדינה הם ערבים
כאן נמצא השינוי הגדול בחברה הערבית. הציבור הערבי של היום מודע יותר, מעורב יותר ופחות מוכן להסתפק בהצהרות. הוא מבין שהשאלה איננה רק מי צודק, אלא גם מי מסוגל להשפיע.
אלטרנטיבה שלטונית
אחרי השנים האחרונות, נדמה שיותר ויותר אזרחים - ערבים ויהודים כאחד - מחפשים אלטרנטיבה שלטונית שתציע כיוון אחר. זה טבעה של דמוקרטיה: כאשר ממשלה אינה מצליחה לספק מענה מספק לאתגרים המרכזיים שמעסיקים את הציבור, האזרחים מחפשים חלופות. אך לא פחות חשוב מהשאלה מי יוביל את המדינה בשנים הבאות, היא השאלה איזו הנהגה תדע להציע תשובות טובות יותר לאתגרים שהצטברו לאורך השנים.
מוחמד עוסמאןאבל כל אלטרנטיבה כזו תתקשה לקום ללא שותפות ערבית־יהודית אמיתית. מי שמבקש לבנות כאן רוב פוליטי אחר, חייב לראות בציבור הערבי שותף מלא - לא גוש חוסם, לא משקיף מן הצד ולא תוספת זמנית.
הדרישה שמפלגה ערבית תהיה חלק מהממשלה הבאה איננה ויתור על עקרונות. היא ביטוי פשוט לעובדה שחמישית מאזרחי המדינה הם ערבים.
הציבור הערבי כבר לא מחפש מקום ביציע. הוא מבקש מקום סביב שולחן קבלת ההחלטות.
הכותב הוא פעיל פוליטי-חברתי ועיתונאי עצמאי
