התמונות מבני ברק פוצעות את הלב. שתי חיילות צה"ל, חיילות מחיל החינוך, הגיעו לבצע את תפקידן, לא לאיים לא לאכוף, בסך הכל לבקר, לפגוש וללוות חייל צעיר. הן באו כחלק מהמערכת שמבקשת לשמור על קשר עם כל צעיר וצעירה במדינת ישראל.
הן לא פעלו בכוח, ולא ביקשו לפגוע באיש ובכל זאת תוך דקות הן מצאו עצמן מוקפות בהמון זועם, נאלצות להסתתר מפני אחיהן.
זו אינה עוד תקרית זו אלימות שנמצאת מחוץ לשיח הדמוקרטי. במדינה יהודית ודמוקרטית יש מחלוקות, יש ויכוחים נוקבים, יש תפיסות עולם שונות ולעיתים אף מנוגדות. זה טבעי זה לגיטימי אבל אלימות אינה כלי בשיח הציבורי, היא אינה טיעון, היא אינה עמדה. היא קריאת תיגר על עצם הרעיון של חברה משותפת.
אני אוהב מאד את הציבור החרדי, אני מכיר אותו מקרוב אני מכיר את עומק האמונה, את מסירות הנפש ללימוד התורה, את החסד והאמת אני גם פוקד מעת לעת את הצ'ולנטיות של בני ברק בלילות חמישי. הרוב המוחלט של הציבור החרדי אינו אלים ולהיפך, הרוב המוחלט מזדעזע מהמראות הללו לא פחות מכל אזרח אחר.
דווקא משום כך, אסור לתת למיעוט קיצוני להכתים ציבור שלם. אסור לתת לאלימות להפוך, חלילה, לתמונת הראי של מגזר שלם.
האלימות הזו פוגעת באושיות החברה הישראלית, היא שוחקת את האמון, מערערת את תחושת השותפות, ופוגעת בראש ובראשונה בציבור שבתוכו היא מתרחשת משום שבסופו של דבר מי שמשלם את המחיר הם אותם אזרחים שומרי חוק, אותם צעירים חרדים המבקשים לחיות את חייהם בכבוד, באמונה ובשלום
חז"ל לימדו אותנו עיקרון יסוד: דרך ארץ קדמה לתורה. לפני המחלוקת כבוד, לפני הוויכוח אנושיות, לפני הכול אחריות.
כאשר חיילות נאלצות להסתתר בתוך פחים מפני המון יהודי, משהו עמוק נפגע לא רק הסדר הציבורי ולא רק החוק, הרוח היא זו שנפגעת.
האלימות הזו פוגעת באושיות החברה הישראלית, היא שוחקת את האמון, מערערת את תחושת השותפות, ופוגעת בראש ובראשונה בציבור שבתוכו היא מתרחשת משום שבסופו של דבר מי שמשלם את המחיר הם אותם אזרחים שומרי חוק, אותם צעירים חרדים המבקשים לחיות את חייהם בכבוד, באמונה ובשלום.
איפה הקול השפוי?
שתיקה במצבים כאלה אינה ניטרלית, שתיקה כמוה כשותפות. כאשר הקול השפוי אינו נשמע, הקול הקיצוני תופס את מקומו.
כאשר אין גינוי ברור, נוצרת תחושה של הסכמה שבשתיקה, זו אינה רק אחריות של רשויות החוק זו אחריות של הנהגה.
למנהיגות יש כוח, למילים יש כוח. מצופה ממנהיגי הציבור החרדי, מהרבנים, מהמחנכים, מהנבחרים לומר בקול ברור: לא זו דרכנו. לגנות את האלימים, להרגיע את המתלהמים, להחזיר את השיח למסלולו לא מתוך חולשה, אלא מתוך עוצמה, לא מתוך ויתור על עקרונות, אלא מתוך נאמנות עמוקה לערכי היהדות הבסיסיים ביותר.
המראות הללו הזכירו לרבים מאיתנו תמונות ממקומות אחרים במזרח התיכון, מקומות שבהם ההמון מחליף את החוק, מדינות שבהם הזעם מחליף את האחריות הציבורית אך מדינת ישראל אינה כזו, לא כך נבנתה ובוודאי שלא כך תיבנה.
אנחנו עם אחד, עם מגוון, עם מחלוקות, עם כאבים הדדיים אבל תמיד עם אחד, האחריות שלנו היא להבטיח שגם ברגעים של מחלוקת עמוקה, לא נאבד את היסוד המשותף של כבוד האדם, כבוד האח וקל וחומר כבוד האחות.
דוידי בן ציוןמחר בערב (שני) ייכנס ראש אדר, חודש שבו אנו מציינים את האיום הקיומי של המן הרשע שביקש להשמיד את כולנו מנער ועד זקן שם בפרס, ונזכור את המנהיגה שלנו, אסתר, שגאלה את ישראל והצילה אותו בזכות האחדות אליה הובילה באמירתה למרדכי "לך כנוס את כל היהודים".
כאז גם היום, רק ביחד נוכל לאויבינו.
הכותב הוא סגן ראש מועצה אזורית שומרון ורס"ן במיל' בצנחנים
