סגן הדר גולדין הי"ד שב הביתה. אחת-עשרה שנים של ציפייה קורעת לב הסתיימו בהשבת גופתו לקבר ישראל. בסגירת מעגל זוועתית, הדר, שנפל ונחטף בקרב ברפיח במהלך מבצע "צוק איתן" תחת דגל הפסקת אש, הושב כחלק מהפסקת אש, ברקע הדיון על עתידם של 150 מחבלים הכלואים במנהרה.
וזה מביא אותנו אל הכתם האדום שרודף כעת את צה"ל - אך למעשה משרת היטב את הפוליטיקאים.
הרמטכ"ל, רב־אלוף אייל זמיר, קיבל לידיו את "תחקיר התחקירים" של האלוף (במיל') סמי תורג'מן. הדו"ח חילק את איכות התחקירים הפנימיים של צה"ל בצבעי רמזור. חמישה מהם נצבעו באדום – כלומר, רשלנות, חוסר עומק והימנעות מלקחים נוקבים. הדיווחים מתארים קצינים בדרגת תא"ל שאינם "בכירים מספיק" כדי לחקור את צמרת הפיקוד, ותחקירים שלמים שלא נגעו בסוגיות מהותיות.
הסיפור האמיתי כאן הוא על התחמקות כפולה מאחריות, שמוכיחה שהמחלה הלאומית עמוקה הרבה יותר. נוסף על הכשלים שכל אזרח ראה במו עיניו בשעות הקשות של שבעה באוקטובר, כעת נחשף מחדל נוסף: צה"ל נתפס בבדיקה עצמית רשלנית ופושרת. כמענה לכך, הרמטכ"ל מקבל את המלצת ועדת תורג'מן לבצע "השלמות תחקירים" ומדבר על "ועדת חקירה חיצונית מערכתית" – כלומר, חקירה בשליטה חלקית, סגורה ומרוככת. זוהי השלמה עם העובדה שהנחקרים לא נושאים באחריות אמיתית לכישלונם.
במקביל, הדרג הפוליטי – זה שחבט בקצינים ובחיילים לאחר 7 באוקטובר – ממשיך לחסום בציפורניים את הקמת ועדת החקירה הממלכתית, זו שבאמת תוכל לגעת בעצבים החשופים.
הפוליטיקאים יודעים שוועדה בראשות שופט בדימוס לא תסתפק ב"לקחים לא נוקבים" – היא תטיל מסקנות אישיות על מי שהתעלם מהאזהרות ומהמודיעין. חלקם אף מנסים להסיט את האשמה לעבר מערכת המשפט, בטענה שבג"ץ כבל את ידי הממשלה מול חמאס. ייתכן שיש אמת חלקית בטענה הזו – למשל סביב מדיניות הוראות הפתיחה באש – אך ברור שאף שופט לא הוביל את ישראל לקונספציה שאפשרה את הטבח. זו הייתה מדיניות מדינית־צבאית, והאחריות עליה איננה משפטית אלא לאומית.
וכשצה"ל מתחמק מאחריות, והדרג המדיני מתחבא מאחורי הצבא – הכשל הוא מוחלט.
הסיפור הערכי של משפחת גולדין
הדר נפל על הגנת המדינה. הוריו, במשך יותר מעשור של מאבק, נשאו דגל ציוני ברור: אל תעלו את מחיר החטופים. הם שימשו כאנטיתזה חיה למאבקה של משפחת שליט. הם ביקשו מהממשלות השונות – במבצעים, בקורונה ובכל הזדמנות – לנצל את הלחץ ההומניטרי על חמאס מבלי לשלם מחיר דמים פוליטי. זה היה צו מוסרי פשוט.
והנה, הדר הושב דווקא ברגע שבו ישראל נתונה ללחץ לשחרור אפשרי של 150 מחבלים נצורים בתמורה לגופתו. הניצחון האנושי שבהשבת הבן הביתה מתגמד מול ההפסד הערכי העצום: האם הקורבן שהדר הקריב היה שווה את שחרורם של 150 מחבלים?
עקיבא לםדניס ויסלפוהתחקירים הנוקבים שיבואו בעתיד לא יכולים לפסוח על אף דרג – לא הצבאי, לא המדיני ולא המשפטי. הקונספציה, התחקירים, ניהול המלחמה, המגעים לשחרור החטופים, ואפילו התלות המוגזמת בארצות הברית – כולם צריכים להיבחן במסרקות של ברזל.
ההתנהלות סביב השבת גופתו של הדר, לצד הערפל סביב עסקה אפשרית לשחרור המחבלים שבמנהרה, מעוררים חשד מר: נדמה כי החטופים החיים שבו, ורוב החללים הובאו לקבר ישראל – אך המצפון הלאומי, לעומת זאת, נותר בשבי.
