את ההזמנה ששלח י', צוער בקורס מ"כים, לקבוצת חברים מצומצמת קשה היה לדמיין לפני 7/10. הוא כבר בן 27, אבא לילדים ועל רחבת הטקס יעמוד כשבקהל ככל הנראה בני משפחה בודדים בלבד. בהזמנה אגב נכתב "הכיבוד בכשרות מהדרין, בד"ץ העדה החרדית".
(צילום: ירון ברנר)
י' שגדל כחרדי בחסידות גדולה ומוכרת היה רחוק מעולמות הגיוס והצבא, אך סדק בתפיסותיו החל עם תחילת המלחמה. כמוהו יש עוד מאות שעשו צעד אמיץ והתגייסו לצה"ל בניגוד לחברה, המשפחה והסביבה בה הם גדלו.
1,000 הימים מאז אותו בוקר מר שצרוב לכל ישראלי בזיכרון היטב, אחרי כמעט שנה של קרע חברתי עמוק, התאפיינו בהמון תחושות, אווירות ותכונות – אחת הבולטות שבהן היא הקשבה. רצון חדש-ישן להטות אוזן וגם להושיט יד לעזרה. חמ"לים שנפתחו לצרכים ייחודיים, מסגרות למפונים, בישול ואפייה עבור חיילים, כמובן ליווי של משפחות החטופים, הפצועים, וההרוגים. בבסיסם יש רצון להקשבה לכאב, לקושי ולרצון לעזרה.
גם י' הקשיב. צעקות השבר מהעוטף, הקריאות לעזרה והצורך ביד מושטת הגיעו גם אליו, גם העומס על משרתי המילואים שמי דמיין שימשך לאורך הימים זכה אצלו להקשבה מושכלת ומובנת של צורך השעה, אך במקרה שלו ושל חבריו לפלוגה, וכן של עוד מאות מתגייסים שהצבא היה זר להם ולמשפחתם לפני כן – לא די היה בהקשבה בלבד כדי לשנס מתניים, ולא רק הגיל המבוגר, העבודה או הלימודים היוו קושי.
עזרה? אין
חלק ממשפחתו של י' לא יודעת שהתגייס לפני חודשים ארוכים, אשתו לא מקבלת הצעות לעזרה משכנות או חברות שמכירות את מציאות המילואים, את החלטתו הוא גיבש בינו לבין עצמו, בהתייעצות עם אשתו ואולי אחד מאחיו. מי ששמע בכל זאת מגיב בבוז, בהתנגדות או בחוסר עניין. בכניסה לשכונת ילדותו אין שלט של הצדעה לחיילים עם דגל וברכה מראש העיר, ולכן המאמץ שלו לא רק להקשיב אלא ללכת בעקבות הקול היה גדול ולא מובן מאליו.
כמו י' יש עוד מאות, אולי אלפים בודדים, ששמעו את הקול, את קול הכאב, או קול הקריאה להצטרף, כולם עברו תלאות בינם לבין עצמם עד שבחרו לעשות צעד שחבריהם ואולי גם ממש הוריהם ואחיהם מתנגדים לו בתוקף, אפילו מפגינים ברחובות בדיוק נגד ההחלטה שהוא עצמו עשה.
אולי אותם "מקשיבנים" יהפכו לתופעה הולכת וגדלה שעם הזמן תלך ותהיה המונית וגדולה יותר, אולי תישאר קבוצה קטנה ומגודרת בתוך המגזר החרדי. כך או אך, זו קבוצה ש-1,000 הימים הללו שינו אצלם משהו, בחיים, בראייתם את מקומם בסיפור הישראלי וברצון שלהם להיות חלק ממנו.
יום ה-1,000 למלחמה הוא צום י"ז בתמוז, יום פריצת החומות בימי ירושלים של בית המקדש שהשני, אחרי מצור ארוך, מה שהפך לקרב עקוב מדם עד לקריסת הריבונות היהודית בארץ ישראל והיציאה לגלות ארוכה רצופת משברים ואסונות. את חורבן הבית אז תלו בשורת האשמות, הבולטת שבהם היא שנאת חינם, היעדר סולידריות בין איש לרעהו ומרקם חברתי שהולך ומתפרק ומוסר את עצמו לאבדון בידי אויב צמא דם. ההקשבה של הצעירים בדור הזה היא תיקון לחטא בית שני.
