המשא ומתן הקואליציוני נפתח. בקרוב, זו השאיפה לפחות, יידונו סמכויות, יובטחו תקציבים, יחולקו תיקים. לפני הבחירות, כמעט כל המפלגות הבטיחו לטפל במשבר החינוך.
זה קרה במידה רבה בתגובה לדרישה ציבורית חד-משמעית, תקיפה בהרבה מהעבר, שעלתה מהשטח, מארגונים ומרשויות ליברליות להציב את החינוך בראש סדר העדיפויות – בראש ובראשונה לקחת אחריות על החינוך הממלכתי-עברי, זרם החינוך הגדול והמגוון בישראל, שלומדים בו כ-40% מהתלמידות והתלמידים, מסורתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, תושבי פריפריה ומרכז.
כיתה בבית ספר
כיתה בבית ספר
(צילום: אביהו שפירא)
ודווקא לזרם המרכזי אין מועצה סטטוטורית לעיצוב מדיניותו, אין מינהל ייעודי במשרד החינוך ואין מנגנון מוסדי שמבטיח השקעה בזהותו, בערכיו ובעתידו.
התוצאה מתבטאת קודם כל בתקציב שוטף. הפערים ידועים, לא פחות מ-4 מיליארד שקל בסה"כ, ומשרד החינוך הכיר בהם במענה לעתירות שהוגשו על ידי המועצה לחינוך ממלכתי-עברי, מרכז מנור, קרן ברל כצנלסון, הנהגת ההורים הארצית ואחרים. המשרד הודה כי תלמיד בחינוך הממלכתי-עברי מתוקצב באלפי שקלים פחות בשנה מתלמיד בחינוך הממלכתי-דתי, פער שמאמיר בתיכון לכמעט 10,000 שקל. בחינוך הממלכתי-עברי לומדים פחות שעות, בכיתות צפופות יותר ובבתי ספר גדולים יותר.
זה איננו מאבק נגד החינוך הממלכתי-דתי. להפך. הכוונה לא לקחת דבר מאף ילד, אלא לכונן סוף סוף שוויון כלפי מעלה. במשך עשרות שנים ידע מגזר הציונות הדתית לבנות מוסדות, לפתח תפיסה חינוכית, להצמיח מנהיגות ולדאוג לכך שהפוליטיקאים המייצגים אותו יעמדו על משמר החינוך. הם הבינו היטב שלא מדובר רק במתמטיקה ובאנגלית, אלא גם בזהות, בשייכות, בערכים ובאחריות לחברה.
מה שטוב לילדי החמ"ד, מגיע גם לתלמידי הממלכתי-עברי. גם אלו זכאים לחינוך זהותי מובחן משלהם – שעובר דרך ארון הספרים היהודי, תרבות עברית וישראלית, הסיפור הציוני, דמוקרטיה, חירות ושוויון; אינו מפחד לעסוק במחלוקות; ומלמד את מתחנכיו לגבש עמדה ביקורתית-עצמאית מתוך ידע וכבוד לאחר.

"ילד הוא ילד הוא ילד"

בדיון בבג״ץ בסוף יוני הדהדה השופטת יעל וילנר אמת פשוטה: "ילד הוא ילד הוא ילד". אלא שתקציב מדינת ישראל עדיין לא אומר זאת. כראשת מועצה אזורית, אני פוגשת את הפער מקרוב. בגזר פועלים שני הזרמים – ממלכתי-עברי וממלכתי־דתי. כולם ילדיי, מגיע להם הטוב ביותר, ועל כולם אני נלחמת. אבל המדינה מתקצבת אותם באופן שונה. אנחנו בשלטון המקומי עושים ככל יכולתנו לצמצום האפליה, אבל האחריות של הממלכה.
מדינה שמבקשת להבטיח את עתידה אינה יכולה להמשיך ולהזניח חינוך לזהות ולערכים של קבוצת התלמידים הגדולה ביותר. זה איננו רק עוול תקציבי, זהו כשל אסטרטגי.
הדרישה ממפלגות השינוי ברורה: החינוך הממלכתי-עברי חייב להופיע במפורש בקווי היסוד של הממשלה הבאה. נדרשת התחייבות להכרה רשמית בזרם, להקמת מועצה סטטוטורית בעלת סמכויות מקבילות לאלו של מועצת החינוך הממלכתי-דתי, להקמת מינהל ייעודי במשרד החינוך ולהשוואת התקצוב בין הזרמים הממלכתיים השונים. לצד אלה נדרשת מועצה לאומית לחינוך, שתעצב חזון משותף וליבה ישראלית לכלל ילדי המדינה.
זה ההבדל בין הבטחה פוליטית לבין שינוי מבני שיחזיק מעמד גם אחרי שהממשלה תסיים את דרכה. ציבור הבוחרים של חלק מהמפלגות היושבות בימים אלו למו"מ שולח רובו ככולו את ילדיו לחינוך הממלכתי-עברי. הם נתנו אמונם במנהיגות שהבטיחה לשנות סדרי עדיפויות, לחזק את הממלכתיות ולבנות מחדש את החברה הישראלית. אי אפשר לבקש את קולותיהם לפני הבחירות ולהשאיר את חינוך ילדיהם מחוץ לחדר המו"מ אחריהן.
רותם ידליןרותם ידליןצילום: אלעד גוטמן
כשם שמפלגות אחרות ידעו במשך שנים להפוך את צורכי מערכות החינוך המזוהות עמן לתנאי יסוד בכל מו"מ קואליציוני, לא התביישו לדרוש ולא הסתפקו בהצהרות, הגיע הזמן שגם מי שמתיימר לייצג את הציבור הממלכתי-עברי ילמד לעשות זאת. אסור שהחינוך של כמעט מחצית מילדי ישראל יהיה הנושא הראשון עליו יתפשרו.
המבחן אינו רק בשאלה איזו מפלגה תחזיק בתיק החינוך, אלא בעיקר מה תהיה מחויבותה לחינוך הממלכתי-עברי, ואילו כלים יעמדו לרשותה לחולל שינוי. קיבלתם אמון, עכשיו קחו אחריות.
הכותבת היא ראשת המועצה האזורית גזר, ממייסדות המועצה לחינוך ממלכתי־עברי ויו"ר ועדת החינוך של השלטון האזורי