יש רגעים שבהם נדמה שהוויכוח הישראלי כבר לא מחפש אמת, אלא רק סיבה נוספת להתלקח. המקרה האחרון של החיילות שהצטלמו ביום השחרור שלהן בלבוש שנתפס על ידי חלקים כחשוף יחסית, והעונש שהוטל עליהן, הוא בדיוק רגע כזה. אפשר היה לנהל כאן דיון ענייני על גבולות, על משמעת צבאית, על חופש אישי, על הקשר בין צבא לחברה – אבל במקום זה, תוך שעות ספורות, האירוע הפך לעוד סמל במלחמת התרבות. בצד אחד זעקות על "הדתה", כפייה, משטר צניעות, ובצד השני – האשמות בהידרדרות ערכית, אובדן גבולות והפקרות.
ישראל של 2026 לא יודעת להשאיר חיכוכים כאלה בפרופורציות. הצד החילוני הקיצוני ממהר לראות בכל החלטה משמעתית רמז להשתלטות דתית: כל הערה על לבוש הופכת מיד לדיון על הדרת נשים. כך היה גם בסיפור סביב האיסור על חיילות לרוץ עם מכנסיים קצרים במרתון ירושלים האחרון - אירוע נקודתי שהפך מיד להוכחה כביכול למגמה רחבה של כפייה דתית.
מנגד, גם הצד החרד"לי לא נשאר מאחור. עבור חלק מהקולות, כל ביטוי של חופש אישי בצבא נתפס כהוכחה לכך שהצבא ״פרוגרסיבי״ ומאבד את זהותו. כך למשל, עצם שילובן של לוחמות נתפס בעיני רבים לא כמהלך מקצועי מורכב, אלא כסימן לאובדן דרך.
האמת, כמו שקורה לא פעם, הרבה יותר פשוטה. צה"ל הוא לא מרחב פרטי לחלוטין, אבל גם לא מוסד דתי. הוא גוף ממלכתי שמכיל בתוכו קשת רחבה של זהויות, תפיסות וסגנונות חיים. בתוך המתח הזה, יהיו חיכוכים. השאלה היא לא איך מעלימים אותם, אלא איך לא הופכים כל אחד מהם לקרב אידיאולוגי עקוב מדם.
יש כאן גם משהו עמוק יותר. אנחנו הפכנו לחברה שמגיבה מהר מדי וחזק מדי. כל אירוע מקומי הופך תוך רגע ל"הוכחה" לתהליך רחב. תמונה אחת נהיית סמל. החלטה אחת נהיית מגמה. וכשכל דבר הוא מגמה, שום דבר כבר לא באמת חשוב.
אפשר, ואולי גם צריך, להגיד: זה אירוע קטן. יש בו מורכבות. יש בו כמה נקודות מבט. והוא לא מגדיר את החברה הישראלית כולה
דווקא מי שמאמין בערכים, מכל צד, צריך לדעת להבחין בין עיקר לטפל. לא כל תמונה היא מאבק על דמותה של המדינה. לא כל הערה של מפקדת היא הכרזת מלחמה תרבותית. אפשר, ואולי גם צריך, להגיד: זה אירוע קטן. יש בו מורכבות. יש בו כמה נקודות מבט. והוא לא מגדיר את החברה הישראלית כולה. במציאות שבה אנחנו מתמודדים עם אתגרים ביטחוניים, חברתיים וכלכליים כבדים בהרבה, הנטייה לנפח כל תקרית שולית רק מחלישה אותנו. היא שוחקת את היכולת לנהל שיח אמיתי על נושאים שבאמת דורשים הכרעה.
איתן זליגרחגי שכטרהדיון על עניינים מקצועיים הוא מבורך כשהוא נעשה מתוך רצון לבחון את זהותה של המדינה והכיוון אליה היא צריכה ללכת, אבל הוא הרבה פחות מבורך כשהוא נעשה רק כדי לסכסך ולהגדיל את הקיטוב באמצעות מקרים שוליים ולא מייצגים.
איתן זליגר הוא ממייסדי "הרבעון הרביעי" ובעלים של "זליגר שומרון תקשורת"
