בשנה האחרונה ניכרת התחזקות עמוקה, סדורה ורב-ממדית ביחסי ישראל-אפריקה, המתבטאת בזירה המדינית, הכלכלית, הביטחונית והתודעתית. דווקא בתקופה של זעזועים גלובליים, גלי אנטישמיות באירופה והתרחקות של חלק מבעלות הברית המסורתיות, מדינות רבות באפריקה הפכו לשותפות אסטרטגיות עקביות, חמות ומסבירות פנים. מדינות כמו רואנדה, אתיופיה, מרוקו, קניה, אוגנדה וזמביה לא רק שימרו את קשריהן עם ישראל – אלא העמיקו אותן בתחומי ליבה: חקלאות, טכנולוגיה, מים, ביטחון, תשתיות ואף תודעה ציבורית ופוליטית.
אפריקה כיבשת אינה עוד "שוק מתפתח". מדובר כיום באחת הזירות החשובות והרות ההשפעה ביותר על הסדר הכלכלי והביטחוני העולמי. עם יותר מ־1.4 מיליארד בני אדם, משאבי טבע קריטיים, ומוקדי השפעה על נתיבי אנרגיה, סחר וייצור, אפריקה מתייצבת בליבת המאבק בין מעצמות העל: סין, רוסיה, ארה"ב והאיחוד האירופי. סין משקיעה שם מיליארדים בתשתיות תמורת מחצבים, רוסיה מעמיקה נוכחות ביטחונית, וארה"ב משיבה מלחמה שערה בדיפלומטיה ובמיזמים אזרחיים טכנולוגיים.
היבשת היא גם אסם התבואה של העולם לעשורים הקרובים, עם פוטנציאל ייצור חקלאי עצום שטרם מומש. במקביל, מדינות כמו הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, בורקינה פאסו וניז'ר מהוות מקור קריטי למינרלים אסטרטגיים כמו קובלט, ליתיום וניאודימיום, החומרים הנחוצים לייצור שבבים, סוללות, טכנולוגיות תקשורת וביטחון. במילים אחרות: אפריקה הפכה לתחליף מעשי לאספקת מחצבים שמצויים כיום בלב מתחים עולמיים כמו טייוואן, אוקראינה וסין.
במקום הזה נכנסת ישראל. לא ככוח קולוניאליסטי אלא כשותפה שוות ערך. כמי שמביאה ערך מוסף של ידע, חדשנות והתמודדות עם אתגרים דומים, מחוסר מים ועד קונפליקטים. הביקורים ההדדיים, פתיחת שגרירויות (כמו בזמביה), והתייצבות משלחות רואנדיות וישראליות אלה מול אלה, מהווים ביטוי ממשי לתהליך הזה.
העובדה שישראלים מרגישים רצויים באפריקה, בניגוד לחוויותיהם באירופה, היא לא פרט טריוויאלי, אלא נכס אסטרטגי בתודעה הגלובלית של ישראל
החיבור אינו רק טכנולוגי או צבאי אלא גם תודעתי וכלכלי רך: ישראלים רבים מגלים את אפריקה כיעד נגיש ומרתק. ולא רק לטיולי ספארי, אלא ביצירת קשרים רכים של תודעה ציבורית חיובית. העובדה שישראלים מרגישים רצויים באפריקה, בניגוד לחוויותיהם באירופה, היא לא פרט טריוויאלי, אלא נכס אסטרטגי בתודעה הגלובלית של ישראל. התיירות ממצבת את אפריקה כשותפה, שמבינה את הישראלי, מעריכה אותו, ורואה בו לא זר, אלא אורח רצוי. זהו חלק מהכוח הרך שישראל בונה, גם בלי דרכונים דיפלומטיים.
המישור המדיני והאסטרטגי עבר שדרוג ממשי בשנה החולפת. מדינות רבות באפריקה בחרו להימנע או לא להשתתף בהצבעות אנטי ישראליות באו"ם, תוך גילוי עמדה מאוזנת, ולעיתים אף תומכת. מעבר לכך, במסגרת "Israel Allies Caucus", שישה פרלמנטים אפריקאים חדשים הצטרפו בשנה האחרונה לקואליציית התמיכה, מהלך המחזק את העוגן הפוליטי של ישראל ביבשת בדרכים שקטות, חכמות וארוכות טווח.
בתחום הביטחוני, שיתוף הפעולה עם התעשייה הישראלית - בראש המדינות יש לציין את מרוקו - מגיע לרמות חדשות של אינטגרציה. הקמת מפעל ייצרני משותף היא מהלך תקדימי שמשלב טכנולוגיה, אמון אסטרטגי והשפעה אזורית. מדינות נוספות כמו גאנה, ניגריה וסנגל בוחנות שיתופי פעולה בתחומי ISR (מודיעין, תצפיות ואיסוף מידע), הגנת גבולות וייעוץ אזרחי ביטחוני. מדובר כבר לא רק בייצוא נשק אלא בהטמעת דוקטרינות ופתרונות מבצעיים מבית מדרשה של ישראל.
אפריקה אינה רק עתיד. היא עכשיו. לא שוק צדדי, אלא נכס אסטרטגי. מרחב פעולה עצמאי לישראל, שיכול להוות תשתית לחיזוק קשרים מדיניים, כלכליים וביטחוניים, גם כשמרכזי הכובד העולמיים משתנים. וככל שמתחזק הקרב בין המעצמות כך גדלה החשיבות של ליבת היחסים שבונה ישראל ביבשת. לא ככיבוש. לא כנדיבות. אלא כשותפות חכמה של עומק, כבוד הדדי, ותכלית מדינית ארוכת טווח.
רונית הרשקוביץ היא מנכ"לית חברת "ספארי קומפני" וכיהנה שנים כקונסולית הכבוד של טנזניה וזמביה בישראל
