דיבון מייס (Devon Mays) היא משפיענית רשת אמריקאית צעירה, ליברלית, בטוחה בעצמה – לפחות כך שמעתי. אני לא עוקב אחריה. אבל קפץ לי בפייסבוק סרטון שבו היא יושבת על מדרגות ואומרת משהו בסגנון: "אני מתביישת. שנים תמכתי בפלסטין. סירבתי להאמין לסיפורים על חמאס. ואז ראיתי את הסרט #נובה והבנתי כמה הייתי עיוורת".
מדובר בסרטון ישן. כמוני. לכן ראיתי אותו רק כשהוא התגלגל לפייסבוק. וזה לא מקרה יחיד. מאז 7 באוקטובר שמענו עוד ועוד אנשים אומרים "לא ידעתי".
וכמו שאומרים – אף פעם לא מאוחר לחגוג המרה של אנטישמי. אלא שנחמד ככל שזה יהיה, לפעמים זה מרגיש כמו טיפה בים העוינות שמקיף אותנו. ולא רק מצד "שונאים רשמיים". מיליוני אנשים בעולם – משכילים, ליברלים, בטוחים בעצמם מוסרית – דואגים לחלשים. כל עוד אפשר להאשים את ישראל.
מספיק לראות את הפער בין כמות הגינויים באו"ם על הפרת זכויות אדם כלפי ישראל ביחס למדינות "ידועות" בשמירה על זכויות אדם כמו איראן או רוסיה, כדי להבין שהמניע כאן הוא לא "מצפון". אפילו הולנד התחילו להצביע נגדנו. והם תמיד נתנו לנו "דוז פואה". גם כשלא באמת הגיע.
קל לכנות כל מבקר של ישראל "אנטישמי". זה גם הניבוי הסטטיסטי, כי תודה לאל – אנטישמים לא חסר. יש בכך אפילו נחמה: אם השנאה היא מחלה עתיקה – הבעיה רק בהם, לא בנו.
המציאות קצת יותר מורכבת.
רוב המפגינים נגד ישראל בעולם אינם שורפי בתי כנסת או מבצעי פיגועים. חלקם מחזיקים בדעות שגויות, חלקם בורים, חלקם מושפעים מתעמולה. חלקם גם מונעים מאידיאולוגיה עמוקה של שנאת יהודים.
ובין לבין יש רבים שהם בעיקר אידיוטים שימושיים: כמה אפילו אוהבי יהודים. הם פשוט מספקים לאנטישמים האמיתיים את ההוכחות שהם מחפשים. אבל זה מעיד יותר על עיוורון מוסרי מאשר על אנטישמיות "קלאסית".
הבעיה היא שחלק גדול מהעוינות עטוף היום בשפה של זכויות אדם, של צדק, של "מאבק למען המדוכאים". וזה מוביל לסטנדרטים כפולים ופשיטת רגל מוסרית. ואם נפטור את זה ב"אנטישמיות" בלבד – אנחנו פוגעים בעצמנו, לא בהם. אנחנו מאבדים יכולת להבין את המנגנון, ואת הדרך להתמודד איתו.
בפסיכולוגיה יודעים כבר שנים שהשכלה אינה מחסנת מפני הטיות. אנשים אינטליגנטים לא פחות מוטים. הם פשוט טובים יותר בלנמק את השגיאות שלהם. וכשמוסיפים לזה את הטיית האנדרדוג – הנטייה להזדהות כמעט אוטומטית עם מי שנתפס כחלש – מתקבל שילוב מסוכן: האמפתיה זורמת חופשי, בלי בדיקת עובדות מעמיקה.
ישראל נתפסת בעיני רבים ככוח טכנולוגי וצבאי אדיר. ראש הממשלה מכריז על כך מעל כל במה אפשרית. ובתוך האקלים הזה, לא מעט אנשים "נאורים" מרגישים שהם ממלאים תפקיד מוסרי כשהם תומכים בצד שנתפס כחלש. מבחינתם הם לא שונאי יהודים – הם מגינים על מדוכאים.
אני לא מנסה להצדיק שנאה של ישראל. אני מנסה להסביר שהם לא ממש שונים מאיתנו. גם הם מפשטים מציאות מורכבת כדי שיהיה קל יותר להבין ולבחור צד. רק שאנחנו מסיקים שהבעיה היא אנטישמיות; הם מסיקים שהבעיה היא אנחנו.
ולפעמים זה לא בגלל שנאה. זה בגלל שתפיסות מוסריות "עיוורות" לטרור, לאידיאולוגיה רצחנית, למניפולציות תודעתיות, או לשימוש ציני באזרחים כמגן אנושי. ברגע שסיפור "חזק מול חלש" מתייצב, קשה לערער אותו. וזה קורה גם לאנשים הכי משכילים.
אפשר לקרוא לזה התנהגות עדר אינטלקטואלי. ונדמה לי שזה לפעמים אפילו גרוע יותר מאנטישמיות – כי זה עטוף בתחושת צדק.
ובל נשכח את הדיסוננס המוסרי. האדם הלבן מרגיש פריבילגי; הוא נושא אשמה; הוא חייב להיות בצד הנכון, לפחות הפעם. מול אנשים שנראים "אחרים", עם חזות מזרחית, מול תמונות קשות. במצב כזה קשה למערביים "נאורים" להישאר מורכבים. אז הם מאמצים עמדה שתאפשר להם להרגיש מוסריים. ההפגנה, הפוסט או הסיסמה נועדו לאמץ זהות מוסרית יותר מאשר עמדה נגד ישראל.
כאן בדיוק נכנסת האחריות
כששרים מדברים על "מחיקה", אומרים ש"אין חפים מפשע", או מעלים סרטון שבו הם חוגגים כשברקע יש פעולות שעלולות להפוך לראייה בבית דין בינלאומי – אנטישמיים מתרגמים, מפיצים, ומשתמשים בהם כהוכחה.
ובעולם שבו התודעה נבנית דרך רשתות חברתיות, המילים הופכות לחומר בעירה.
ובשוליים ההולכים ומתרחבים, סטריאוטיפים עתיקים על שליטה, השפעה ועלילות דם, נותנים למנגנון הזה רוח גבית. יש לא מעט שנאה ליהודים. זה ברור כשמש, בין היתר כי פיגועים רבים מכוונים כלפי קהילות יהודיות ולא כלפי ישראלים. מדובר על דברים ממשיים ומדאיגים
המציאות פחות חשובה; הכול בעיני המתבונן. מלחמה יכולה להיות מוצדקת – ועדיין למשוך ביקורת ועוינות. באמצע המאה ה-19, התחוללו שתי מלחמות עקובות מדם, אך החוויה שלהן עוצבה אחרת. רוג'ר פנטון נדרש על ידי הממשלה הבריטית לתעד את מלחמת קרים כסוג של 'טיול חברים' בחו"ל. מת'יו בריידי בחר להכניס את זוועות מלחמת האזרחים ישירות לבתים של האמריקאים. הסיפור הוא לא רק מה קרה – אלא איך מספרים אותו. ואז גם משהו נכון יכול להיראות רע מבחוץ, או להפך.
ובשוליים ההולכים ומתרחבים, סטריאוטיפים עתיקים על שליטה, השפעה ועלילות דם, נותנים למנגנון הזה רוח גבית. יש לא מעט שנאה ליהודים. זה ברור כשמש, בין היתר כי פיגועים רבים מכוונים כלפי קהילות יהודיות ולא כלפי ישראלים. מדובר על דברים ממשיים ומדאיגים.
אבל אם נחשוב שכל ביקורת נגדנו היא אנטישמיות, נאבד את היכולת להבין מה באמת קורה. אם זו רק שנאה – אנחנו לא צריכים לעשות חשבון נפש. וזה כשל מוסרי דומה לכשל שאנחנו מייחסים לצד השני: גם אנחנו מנסים לפשט במקום להתמודד. זה אולי מגן עלינו רגשית, אבל זה גם מסוכן. כי אם אין לנו סיבה לבקר את עצמנו, הרווח כפול: אין לנו אחראיות על עיוורים או טיפשים. במקסימום אפשר לזרוק "שימותו הקנאים", ולחזור לישון בשקט.
אנטישמיות היא מחלה עתיקה. והיא לא תיעלם גם אם נהיה מושלמים. והאחריות שלנו איננה רק להיאבק בשנאה – אלא גם להיזהר שלא לרוקן את המושג מתוכן. כי אם הכול אנטישמיות, כלום לא אנטישמיות. כמו "רצח עם". וראינו מה קרה כשהעולם השתמש בזה נגדנו באופן מוטה: נעלם ההבדל בין אדם מבולבל לאויב מושבע.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולהמטרה היא לא רק לבייש שונאים. היא בעיקר לגרום להם – ולנו – להבין שיש ביקורת לגיטימית, מצפון מוטה, ואנטישמיות מסורתית (בתחפושת או לא). ואם נמשיך לקרוא להכול אותו דבר, נמשיך גם להילחם בצללים מהעבר, ולא בבעיות ההווה.
אם לא נלמד להבחין בין שנאה לעיוורון מוסרי, נמשיך לצעוק "אנטישמיות" בעולם שבו חלק מהאנשים שונאים אותנו, וחלק סתם צורחים "מהנהר לים". וזו לא רק פרוגרסיביות. העולם באמת לא רואה את כל מה שאנחנו רואים. אבל גם אנחנו לא רואים את כל מה שרואה העולם. ולפעמים זה לא רק צללים.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
