אנו מצויים בעיצומם של ימי בין המצרים, בתפר שבין י"ז בתמוז ל-ט' באב. בתקופה זו, שנצרבה בזיכרון הקולקטיבי היהודי כימי פורענות וחורבן, האוכל, או היעדרו, מהווה אלמנט מרכזי: בצומות התוחמים אותה ובמנהגי האבלות שבתווך, באגדות החורבן, בקינות ובמגילת איכה. כך, למשל, מתארת המגילה את הרעב והצמא ששרר בעיר הנצורה: "דָּבַ֨ק לְשׁ֥וֹן יוֹנֵ֛ק אֶל־חִכּ֖וֹ בַּצָּמָ֑א עֽוֹלָלִים֙ שָׁ֣אֲלוּ לֶ֔חֶם פֹּרֵ֖שׂ אֵ֥ין לָהֶֽם (איכה ד', ד'); "צָפַ֤ד עוֹרָם֙ עַל־עַצְמָ֔ם יָבֵ֖שׁ הָיָ֥ה כָעֵֽץ" (איכה ד', ח').
לצומות ותעניות, אין תכלית אינטרינזית, דהיינו, ערך העומד בפני עצמו. ללא חשבון נפש אישי וקולקטיבי המלווה ברצון לתיקון, הם מרוקנים ממשמעותם. ביטוי נוקב לכך מצוי בספר ישעיהו, שבו האל מדגיש כי הצום הרצוי מבחינתו הוא, בין היתר, "פָרֹ֤ס לָרָעֵב֙ לַחְמֶ֔ךָ" (ישעיהו נח, ז). לכן במיוחד בתקופה זו, על רקע המציאות השוררת בעזה, עלינו לבחון באופן ביקורתי את חלקה של מדינת ישראל ברעב הפושה ברצועה ובמניעת הגישה למשאיות סיוע גדושות במזון הממתינות מחוץ לשערי העיר. האם הפכה ישראל, במזיד או במחדל את הרעב, הלכה למעשה, לכלי נשק? באילו נסיבות נעשה שימוש בנשק נגד אנשים רעבים השמים נפשם בכפם בבואם למרכזי חלוקת הסיוע?
גם אם נתעקש שרוב האשמה מוטלת על חמאס, איננו פטורים מהאחריות. זוהי סיטואציה "הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת", כדברי השופט בנימין הלוי בעקבות טבח כפר קאסם. נוכח מציאות זו עלינו לשאול את עצמנו האם העין הפכה עיוורת, בחסות התקשורת הישראלית שמועלת בתפקידה? האם ליבנו הפך לאטום ומושחת עד כדי כך שלא נותרה בו טיפת אמפתיה כלפי סבלם של ילדים גוועים, שלשונם דבקה אל חיכם בצמא, וצפד עורם על עצמם? או כלפי שוועתן של אימהות, היושבות מנגד כהגר אמו של ישמעאל, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כדי לא לראות במות הילד?
האם אין ספקטרום בין האיש הרך והענוג, שרפיסותו מביאה עליו שואה, לבין איש קשה ומחוספס שמוכן להשלים עם כל עוול מוסרי?
בספרו של עמוס עוז "פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982" ישנו פרק שכותרתו "על הרך והענוג". כותרת זו שאולה מפרקי תוכחה בספר דברים שמצאו את דרכם גם לאגדות החורבן. השיחה המופיעה בו מעמתת את הקורא עם הטענה הישנה-חדשה: זה או אנחנו או הם, וגם עם השאלה הנצחית – מי אנחנו. בן שיחו של עוז מודיע לו באופן הבוטה ביותר שעל המדינה להירפא מהמחלה ה"ז'ידית" – המצפון והערכים - ולחרוג מכל כללי המוסר במסגרת המלחמה. לדידו, האיש הרך והענוג, דינו שיאכל במצור את בניו מחמת הרעב. לכן, המסקנה המתבקשת היא ששומה עלינו להשיל בעת קרב כל עכבה מוסרית. האם אכן ההכרעה דיכוטומית – או שהם יגוועו ברעב או שאנחנו? האם אין ספקטרום בין האיש הרך והענוג, שרפיסותו מביאה עליו שואה, לבין איש קשה ומחוספס שמוכן להשלים עם כל עוול מוסרי?
עודד רוןצילום באדיבות המכון הישראלי לדמוקרטיהבעקבות השיחה עוז מהרהר: "האם ייתכן כי מה שעולל היטלר ליהודים היה לא רק מכת-חרב אלא גם נשיכת נחש? האומנם חדר הארס ההוא [...] אל אחדים מן הלבבות, והוא ממשיך לפעפע?". צוק העיתים הנוכחי מציב בפנינו מראה דומה: האם מתקפת 7 באוקטובר הייתה נשיכת נחש, והארס של סינוואר מפעפע בנו? גם מי שסכנת הרעב המרחפת מעל שני מיליון העזתים לא טורדת את מנוחתו, חייב לזכור, ולו עבור החטופים המוגדרים "חיים", את שמלמד התלמוד הבבלי בעקבות מגילת איכה: השבי גרוע יותר מהחרב ומהרעב – שכן נשקפת בו הסכנה ללקות בשניהם.
עו"ד עודד רון הוא תלמיד לתואר שלישי במשפטים ועמית מחקר במכון הרטמן
