חזרתו של רן גואילי היא רגע של נשימה עמוקה - רגע של הקלה, של דמעות, של סגירת מעגל כואבת. רגע של סיום מלחמה שנמשכה 843 ימים מאז 7 באוקטובר. טקס הסרת סיכת החטופים מדש הבגד היה מרגש, אך הותיר אחריו את סימן החור הקטן, זה שאי אפשר באמת להעלים - תזכורת נצחית למה שהיה, ולמה שעדיין חסר ונותר כפצע לאומי פתוח.
עכשיו, כשהמלחמה הסתיימה, ראוי לעצור ולומר תודה. תודה לחיילות ולחיילים, בסדיר ובמילואים, שנשאו על כתפיהם חודשים ארוכים של לחימה, פחד ומתח, אובדן והכרעות בלתי אפשריות. תודה למשפחותיהם, שנשאו את המחיר בעורף - בדאגה, בגעגוע, ובהחזקה מתפקדת-דיה של הבית. תודה גם לצוותי המשא ומתן ולמערכי הליווי והתמיכה במשפחות, שפעלו הרחק מאור הזרקורים, לעיתים תחת ביקורת קשה, כדי להשיב את כולם וכולן הביתה - עד החטוף האחרון, רן. ותודה לעם שלא חדל להיאבק, להתעקש, ולהאמין שהשיבה אפשרית.
1 צפייה בגלריה
טקס עצירת השעון בכיכר החטופים
טקס עצירת השעון בכיכר החטופים
טקס עצירת השעון בכיכר החטופים
(צילום: REUTERS/Nir Elias)
אבל אסור לטעות: החזרה הביתה אינה סוף הסיפור. זהו רק קו הזינוק של מסע ארוך, מורכב לא פחות מן המלחמה עצמה. “גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות”, כתב יהודה עמיחי. עכשיו, אחרי כל מה שעברנו, אנחנו צריכים ללמוד מחדש איך להרפות את האגרוף. לאט, בזהירות. לתת ליד להיפתח, ללב להתרכך, בלי למהר ובלי להעמיד פנים שהכול כבר מאחורינו. אין פה נצחון מוחלט.
שיקום הוא תהליך עמוק ומתמשך. הוא מתרחש בשגרה האפורה: בלילות ללא שינה, בגוף שמגיב לפני שהמחשבה מספיקה, בזיכרונות שחוזרים בלי הזמנה, ובקושי לחזור לאמון בסיסי - בעצמך, באחרים, בעולם. השיקום הוא אישי, של הגוף ושל הנפש; הוא משפחתי - של בני ובנות זוג, הורים, ילדים ואחים, שצריכים ללמוד מחדש איך חיים יחד אחרי טראומה; והוא גם לאומי - מבחן של מדינה לחוזה הבלתי־כתוב שלה עם אזרחיה.
עוצמתה האמיתית של מדינה מתגלה לא רק בשדה הקרב, אלא ביום שאחריו - ביכולתה לשאת אחריות, ללוות ולשקם
כך נמדדת מדינה. עוצמתה האמיתית של מדינה מתגלה לא רק בשדה הקרב, אלא ביום שאחריו - ביכולתה לשאת אחריות, ללוות ולשקם. על הממשלה ליזום תכנית לאומית לשיקום, שתאגם את כל הידע, התקציבים והכוחות המקצועיים הקיימים, ותתאם בין מערכת הביטחון, משרד הבריאות, הרווחה והחינוך. לשם כך נדרשת גם חקיקה שתעגן זכויות שיקום לנפגעות ולנפגעי שירות צבאי או טרור, תבטיח מסלולים מותאמים אישית, ליווי נפשי מתמשך ומענים למשפחות. זהו מהלך שאינו רק חובה מוסרית - אלא השקעה הכרחית בעתידה של החברה הישראלית.
החברה שלנו נבחנת עכשיו בשאלה אחרת מזו שנבחנה בשדה הקרב.
לא רק האם ידענו להגן על חיינו - אלא האם נדע להגן על החיים שאחרי.
איילת רזין בית-אור היא מומחית בקידום שיוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה