ריבוא המילים שנאמרות מאז תקיפת מרדכי דוד את נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק מפספסות את העיקר. הסיפור הוא לא דוד ולא מעשיו המבחילים. הוא גם לא אהרן ברק, גילו או עברו. הסיפור הוא החסות השלטונית שמקבל דוד, והיא שעושה את ההבדל. העובדה שאחרי פרסום מעשה הבריונות שרה בממשלת ישראל העזה לכתוב דברי שבח "למרדכי דוד הנפלא" היא ליבת העניין. לא מרדכי דוד אלא עידית סילמן. היא כמייצגת הממשלה הנוכחית, שגם שאר חבריה תמכו בשתיקה במעשה.
צודקים הטוענים שאין הבדל בין המעשה של דוד למעשים שעשו מתנגדי הממשלה בשלוש השנים האחרונות. הניסיונות לייצר אבחנות בין מעשיו למעשי האחרונים מביכים. המצור האלים על שרה נתניהו במספרה לא נעשה במסגרת "מחאה כללית" שקלעה אותה בהפתעה ובמקרה באמצע הפן. זה היה מעשה של ציבור מוסת שנקרא במיוחד להגיע למקום ולצור עליה כאדם ספציפי מתוך רצון להשפילה ולאיים עליה, בדיוק כפי שנעשה שלשום לנשיא ברק.
שרה נתניהו גם אינה "אישיות ציבורית" יותר מהנשיא ברק. אם כבר, אזי הוא בוחר יותר ממנה להיות כזה. שנים רבות אחרי פרישתו הוא בוחר מתוך אחריות חברתית יוצאת דופן לעשות כל שבכוחו ובכוח השפעתו כדי לנסות לתקן את מה שמקולקל פה. עליה במידת מה המעורבות נכפתה מתוקף נישואיה. העובדה שיש מעמד חוקי לאשת ראש הממשלה או שהיא מאובטחת בעוד הוא פנסיונר לא משנה. בכל מקרה, אין חולק שהבת המיוחדת של ח"כ טלי גוטליב שחוליגנים חסמו את דלת דירתה בשעת בוקר מוקדמת והפחידו אותה עד מוות היא אדם פרטי שלא ברצונו נקלע למקום, וכך גם ילדי השר עמיחי שיקלי שמול בית ספרם חיכו המפגינים, וכך מקרים שבהם לא הייתה מחאה כללית שפגעה באנשים כנזק אגבי אלא נעשתה בכוונת מכוון אגב התמקדות בהם כפרטים. התמקדות שמאחוריה עמדה יד מארגנת שהודיעה על מקומם ותמרצה אנשים לבוא ולפגוע בהם ובחירותם.
גם האבחנה שמתבססת על העובדה שמרדכי הוא "עבריין מורשע" בניגוד ל"לוחמי הדמוקרטיה" יפי הבלורית והתואר מסוכנת במיוחד. בחברה ליברלית אדם ששילם את חובו לחברה רשאי לחזור אליה בלי שעברו ירדוף אותו, אלא אם כן אנו רוצים לחיות בחברה שכל מי שפשע יישא לעד את אות העבריין על מצחו. חוליגניות היא חוליגניות גם כשהמבצעים אינם בעלי עבר פלילי אלא בעלי זכויות בעברם. גם להם אסור "לעשות את המוות" לאנשים פרטיים כדי להלך עליהם אימים כמו שנעשה לתורמי ולעובדי פורום קהלת בישראל ובארה"ב. זו בדיוק אותה בריונות.
ההבדל לא מצוי אצל מרדכי דוד אלא אצל עידית סילמן כמשל. וזה הבדל תהומי. כשהחוליגנים ברחוב מקבלים את תמיכת השלטון שמשתמש בהם כדי ללמד את מתנגדיו "לקח" או "להציב בפניהם מראה" זה לא דומה כלל למנהיג חסר כוח שלטוני כמו יאיר גולן שקרא למעשים דומים
אלא שכאמור כל זה לא חשוב כי ההבדל לא מצוי אצל מרדכי דוד אלא אצל עידית סילמן כמשל. וזה הבדל תהומי. כשהחוליגנים ברחוב מקבלים את תמיכת השלטון שמשתמש בהם כדי ללמד את מתנגדיו "לקח" או "להציב בפניהם מראה" זה לא דומה כלל למנהיג חסר כוח שלטוני כמו יאיר גולן שקרא למעשים דומים. זה כבר מאפיין של משטר פשיסטי. לא פחות. החולצות השחורות באיטליה ואלו החומות בגרמניה הן הדוגמאות המוכרות לכך. היטלר ובעיקר מוסוליני השתמשו בהם גם אחרי תפיסת השלטון כדי לבצע את העבודה המלוכלכת שהשלטון לא יכול היה לעשותה באמצעות הגופים הרשמיים מבחינה חוקית. גם הם מחאו להם כפיים, מי ברעש כמו סילמן ומי בשתיקה, ודאגו שיהיה מי שידאג "לתרום לו ולחזק אותו בכל הכוח" . אנחנו עוד לא שם אבל אין צורך להגיע לביטויים חמורים יותר של הפשיזם כדי להלחם בו. במיוחד לא אנו היהודים שזוכרים היטב שהאמירה ש"הפשיזם משקף תמיד את העתיד שמסרב להיוולד" הופרכה כבר פעמים רבות מדי.
