אמש, עם הגיע הדיווחים הראשונים בדבר ירי במונטריאול בשכונה שבה יהודים רבים קרוב למוסדות חב"ד ומוסדות יהודים אחרים, נדרכנו כולנו.
זאת לא הפעם הראשונה לצערנו וככל הנראה גם לא הפעם האחרונה שבה עבור מי שחייו מתנהלים גם מול הקהילות היהודיות בעולם, הדיווחים האלה גורמים לנו לעצור הכל ולעקוב בדאגה אחר המתרחש.
מונטריאול
בקנדה, כמו במדינות אחרות בעולם, נוצר מצב שבו הקהילות היהודיות אינן בטוחות עוד. צריך לומר שבמקרה הזה משטרת מונטריאול מיהרה להודיע שהפיגוע על תוצאותיו הפטאליות הקשות אינו פיגוע על רקע אנטישמי אלא פיגוע על רקע אחר, ככל הנראה שנאת נשים.
מבלי להיקלע לתאוריית קונספירציה מיותרת, הייתה לי תחושת אי-נוחות מהמהירות שבה דווחו הדברים, קצת מחשש פן יש פה איזשהו מאמץ להפוך אירוע שאולי כן יש לו מאפיינים אנטישמיים, לאירוע שאינו קשור ליהודים כלל וכלל - שוב, זאת למרות אתר ההתרחשות שהוא במובהק שכונה עם יהודים רבים ומוסדות יהודיים.
מדוע הדבר הזה מדאיג?
משום שאנחנו יודעים שיש עלייה דרמטית בארועים אנטישמיים - אלה בעלי התוצאות הרצחניות כמו באוסטרליה, מנצ׳סטר, וושינגטון וקולורדו, אבל גם אלה היום-יומיים, שאנחנו פחות נוטים לשמוע עליהם ופחות נוטים לדווח עליהם, היא פשוט עצומה.
מבלי להיגרר להשוואות לא מתאימות לימים שקדמו לשנות ה-40 של המאה הקודמת, ודאי בהתחשב בכך שיש לנו מדינה, עדיין קשה להאמין להיקף השנאה שאנחנו חשופים אליה שכוללת ארועים שבמובהק מזכירים את הימים שקדמו לגדול האסונות של האנושות - סגירת בתי עסק בפני יהודים, פיטורים ממקומות עבודה, ילדים שחווים חרמות ומוסדות לימוד שמטפחים שנאת יהודים.
עניין זה מחייב את הממשלות שבהן מתגוררות קהילות יהודיות גדולות - מארה״ב ועד אקואדור, מצרפת ועד ניו זילנד לעשות עבודה משמעותית פי כמה ממה שנעשתה עד כה. זאת גם הסיבה שהודעת המשטרה המהירה בקנדה גרמה לי להרמת גבה.
אחד הדברים הקשים שחוות הקהילות היהודיות הוא ירידה דרמטית באמון במוסדות, במדינות בהן הן חיות. מי שמדבר עם הקהילות במקומות שונים, ורק לאחרונה חזרתי מלונדון, מזנבה ומניו יורק, יודע שיש להם קושי אמיתי להאמין בכך שהמוסדות המקומיים ידאגו להם בין אם מדובר באבטחה פיזית ובין בכל צורך אחר שעשוי להתעורר כתוצאה מהסיכון העצום שבו נמצאים הם, ילדיהם ונכדיהם, במקומות שעד 7/10 היו במובהק ביתם לצד אהבה ותמיכה בישראל.
את הדבר הזה אנחנו חייבים להבין ולהבין את המשמעות שלו. בשש השנים האחרונות עמדתי בראשות JReady של הסוכנות היהודית ובשיתוף פעולה עם משרד התפוצות - מערך שכל עיסוקו חוסן הקהילות היהודיות בעולם.
עין אחת שלי תמיד הייתה פקוחה כיו"ר הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית אל החברה הישראלית ועין שנייה, הופנתה ללא הרף, למצבן של הקהילות היהודיות בעולם מאז שבעה באוקטובר. במרבית הקהילות היהודיות בעולם בהן אנו פועלים, אנחנו פוגשים תופעות שלא דמיינו שנפגוש בהיבט זה של חוסר האמון.
יתרה מזאת, הקושי והמורכבות להסביר לילדים מדוע ליד בית הספר שלהם נדרשים נגמ"שים לעומת בתי ספר ציבוריים אחרים הופך קשה בהרבה, מכאיב בהרבה, ודורש כל הזמן התבוננות פנימית של הקהילה.
מה עושים?
קיר סטארמר לא התפטר בגלל חוסר האמון של הקהילה היהודית, אלא של הציבור אבל הקהילה עצמה חוותה את חוסר האמון הזה בעוצמות גדולות בהרבה כי עובדתית מי שקוראים לרצח יהודים, לפגיעה בציונים וכולי וכולי לא טופלו כראוי.
החשיבות האדירה שיש לאמון במוסדות ובכך שידאגו לקהילות היהודיות, היא לא עניין פעוט בשום צורה. ישראל כמובן משתדלת לעשות את מה שמותר לה בגבולות הגזרה המקובלים, אבל בסוף האחריות לשלומם ולביטחונם של היהודים, וגם של הישראלים במקומות האלה, היא של השלטון המקומי.
קנדה היא דוגמה קשה ביותר לכך שיש מאורעות יום-יומיים, לעיתים יותר מפעם אחת ביום, אירועי אנטישמיות קטנים וגדולים, חלקם אלימות מילולית וחלקם אלימות של ממש, ולאורך כל השנים האחרונות הממשלה הקנדית לא עשתה את מה שנדרש על מנת שהקהילה היהודית תוכל להאמין בכך.
צריך לומר, לא כל היהודים בעולם יכולים או רוצים לבוא למדינת ישראל. כמובן שידינו מושטות תמיד אל מי שרוצים למצוא את המשך חייהם יחד איתנו כאן. ועם זאת, כל זמן שיש יהודים בעולם, בסך הכול 80 וכמה שנים אחרי שפרצה השואה, זה ממש המינימום לצפות מממשלות העולם לא רק שלא להסית כנגד מדינת ישראל, אלא גם לוודא שהקהילות היהודיות, שהאינדיבידואלים המזוהים לגמרי כלומר מי שחובש כיפה, יוכלו לעבור ברחוב בבטחה, יוכלו להגיע לבית הספר בשקט, וכלו לשלוח את הילדים שלהם בשלום ולדעת שהם חוזרים הביתה בשלום.
כמעט בלתי מושג
הדברים האלה, שנראו לנו פעם כל כך טריוויאליים, פתאום מרגישים כמעט בלתי מושגים. שוב, אינני יודעת אם אכן משטרת מונטריאול עדכנה באירוע שהתרחש אתמול באמת כפי שהוא היה. מאוד יכול להיות שכן. עם זאת, אנחנו תמיד צריכים להיות קצת קצת סקפטיים, ולו בגלל שבאמת הממשלות לא מצליחות להתמודד עם היקף האירועים האנטישמיים.
בין אם הארוע אתמול אכן אינו על רקע אנטישמי ובין אם לאו, עד כה הן נכשלו במתן הדבר הבסיסי כל כך - בטחון לאזרחיהן היהודים
באחד הקורסים הראשונים שעשינו יחד עם אוניברסיטת תל אביב ו-JReady של הסוכנות היהודית, ביקש להשתתף נציג של ממשלת שוודיה האחראי על המיעוטים. אני זוכרת שבאותה עת הדבר הפתיע וגם שימח אותנו מאוד, הימים הם עדיין ימי הקורונה, וזאת התמודדות של העולם כולו.
ישראל הפגינה באותם ימים, גם היום יש לומר, חוסן בלתי רגיל ומצליחה ויוצאת מהקורונה במצב טוב מאשר מדינות אחרות מובן, החשיבות במעורבותם של מי שאחראים על מיעוטים וממשלות אחרות על שלומם של המיעוטים האלה היא עצומה.
איילת נחמיאס־ורביןצילום: נועה פישפלדחשוב שיכירו אותם, את התרבות, הצרכים והאתגרים. בעצם השתתפותו הוא ביקש לדעת כיצד אנחנו מכשירים להתמודד עם מצבי משבר, והייתה לזה חשיבות רבה. אני מסתכלת על העולם כיהודייה, כישראלית, מעבר לדאגה האישית, אנחנו נמצאים ברגעי מבחן דרמטיים, ועל כן האמון בממשלות, האמון בכך שהן עושות את כל מה שצריך כדי לשמור על ביטחונם של היהודים,חיוני יותר מאשר אי פעם.
בין אם הארוע אתמול אכן אינו על רקע אנטישמי ובין אם לאו, עד כה הן נכשלו במתן הדבר הבסיסי כל כך - בטחון לאזרחיהן היהודים.
