גדי איזנקוט הוא גולנצ'יק בנשמה. במלחמת חרבות ברזל איבדה החטיבה 73 חיילים. בנו של גדי, גל, נפל ביום ה-62 למלחמה בהתפוצצות מטען בפיר כששירת במילואים בעוצבת חיצי האש כחלק מאוגדה 162 שביצעה סריקות בג'בליה. גדי, חבר בקבינט המלחמה, נכח ב"קדמית" של 162 בשעת המבצע. מאוחר יותר שני אחייניו של איזנקוט נפלו גם הם בקרבות בעזה.
במסגרת קבינט המלחמה, אחת המחלוקות שבה איזנקוט היה מבודד בעמדתו התייחסה להמשך עסקת החטופים הראשונה בסוף נובמבר 2023: הקבינט התעקש על שחרור הנשים קודם. גדי חשב שיש לעבור לקטגוריה של מבוגרים הומניטרים כדי לשמר מומנטום של שחרור בגלל הקושי של חמאס לשחרר חיילות ונשים שמוחזקות על ידי ארגוני טרור אחרים. אבל הקבינט התעקש שאם לא משוחררות הנשים חוזרים למלחמה. גדי נותר בעמדת מיעוט, המו"מ התמוטט, וחזרו ללחימה בה נהרג כעבור שבוע בנו. עסקת החטופים השנייה הייתה רק שנה וחצי אח"כ וחטופים רבים לא שרדו בשבי חמאס. איזנקוט נחוש לייצר הנהגה שתוכיח שמות החיילים וסבל החטופים לא היה לשווא. אבל מה החצים שיש באמתחתו והאם יש כאן מערכה התקפית מאורגנת או מבצע של התגנבות יחידים?
בזירה הפוליטית צעדי המנהיגות של איזנקוט היו עד כה מאחורי הקלעים. חלקם צלחו וחלקם נכשלו. למשל, איזנקוט שלח אישית מכתב לנתניהו ב-16.8.23 בו התריע מפני סיכון גובר למלחמה כוללת שמחייבת עזיבת ההפיכה המשטרית והתרכזות במערכה הבטחונית סביב אירן וגרורותיה. אך נתניהו לא שעה לאזהרותיו. מייד עם כניסת איזנקוט וגנץ לקבינט המלחמה ב-11.1.23 הם פעלו כדי לשכנע את נתניהו לעמוד איתם איתן נגד חברי הקבינט האחרים ולהימנע מתקיפה בלבנון שהייתה מביאה נצחון טקטי אבל פריצת מלחמה רב-זירתית בו-זמנית בעיתוי בו ישראל לא הייתה מאורגנת לכך.
אחרי פרישת המחנה הממלכתי מהממשלה, הוביל איזנקוט שכם אל שכם עם יולי אדלשטיין את המאבק נגד חוק ההשתמטות. בועדת החוץ והבטחון גדי פרש משנה סדורה שהייתה שונה ממתווה השירות הישראלי שהציגו אך שנה קודם ששירות אזרחי לערבים וחרדים הייתה במרכזו. בועדה לקח איזנקוט קו אחר: רבע ממחזור גיוס הוא חרדי. צה"ל חסר 12000 לוחמים ותומכי לחימה. אם צה"ל מקבל הנחייה לגייס, הוא יודע לגייס. ולכן הסיבה שאין גיוס חרדים היא פוליטית גרידא. ראש הממשלה אינו מעוניין בכך מסיבות הישרדות קואליציונית. בה בשעה שיש פטור גורף לחרדים, והטבות מופלגות בארנונה, ביטוח לאומי ומעונות לילדים רק למי שמשתמט, חיילי המילואים של צה"ל גומעים מאות ימי מילואים בשנה, משפחותיהם ועסקיהם קורסים והממשלה מוציאה עוד ועוד צווי 8 ביד אחת לאותם לוחמים, ומתעקשת לפטור ל-80.000 חרדים. זה לא עומד תחת שיוויון בפני החוק. עיקר עבודתו בועדה הייתה לייצר חיבורים עם הקואליציה – אדלשטיין אבל גם אופיר סופר ואחרים – כדי לייצר התנגדות לפטור גורף. שיתופי פעולה אלה לא תמיד התקבלו בעין יפה באופוזיציה.
ד"ר גייל טלשירצילום באדיבות האוניברסיטה העבריתקולו של איזנקוט נשמע גם בעניין מינוי מחליף לראש השב"כ רונן בר. איזנקוט טען חודשים ארוכים שגם בר וגם הרמטכ"ל הלוי צריכים להתפטר בגלל חלקם ב-7 באוקטובר. אבל עם החלטתו של נתניהו למנות את האלוף זיני לראש שב"כ, תוך כדי שהשב"כ מנהל חקירה נגד תשלומי עתק של ממשלת קטאר לבכירים בלשכת ראש הממשלה בזמן מלחמה – יצא איזנקוט במכתב פתוח לזיני. איזנקוט אמנם התייחס לשלטון החוק ומבקש ולעמדת היועמ"שית אבל ליבת הטיעון עניינית: בעת מלחמה דרוש לשב"כ מפקד מנוסה. לזיני אין הכשרה רלוונטית בליבת העשייה של שב"כ – ולכן אין זה מינוי ראוי בעת מלחמה. גם כאן המחנה הרים גבה על המחמאות שהרעיף איזנקוט על פקודו לשעבר, זיני.
למה לעזוב כעת?
מדוע בחר איזנקוט לעזוב את המחנה הממלכתי דווקא עכשיו? "מחלוקות אידיאולוגיות" אמר גנץ בתגובה לשאלות עיתונאים. אבל בשיחה אמש בערב עם ראשי המטות הסגיר: אין מחלוקות אידיאולוגיות אלא מחלוקת לגבי עתיד המפלגה. למעשה, יש שלוש רמות של ויכוח בין איזנקוט וגנץ. הויכוח המהותי היה על פתיחת המפלגה למתפקדים ובחירות מקדימות. זאת הייתה ההתחייבות בכתב של גנץ עם החלטתו של איזנקוט לחבור אליו ולא אל לפיד לפני שלוש שנים. ואולם גנץ מיסד מנגנון שבו אמנם ביולי היה אמור להיפתח מפקד למפלגה, אבל למיפקד לא היו שום סמכויות בחירה. הגוף הבוחר את היו"ר והרשימה לפי המנגנון של גנץ הוא אסיפה שמורכבת מראשי המטות שגנץ בעצמו בחר. מבחינת איזנקוט, מפלגה בגוש הליברלי שאינה מפלגה דמוקרטית ותרגיל ההטעייה של גנץ לא עומדים בעקרונות שסוכמו והוא פרש.
שנית, המיצוב של המפלגה נמצא במחלוקת בין איזנקוט וגנץ. גנץ מבקש להישאר מפלגת מרכז שנכונה ללכת עם כל הצדדים ובודאי לא לחבור לשותפים מהמרכז והשמאל. איזנקוט לעומתו חושב שיש להקים מפלגת שלטון של המרכז-שמאל. למעשה, זוהי הנקודה הארכימדית שכן אם לא תוקם מפלגת שלטון משמעותית, הבחירות הקרובות ייצרו שוב ממשלת ימין עם גורמי קצה וחבירה של מפלגות בנט וגנץ שכבר הודיעו שהם נגד פסילות. לא של ערבים – אלא של נתניהו והחרדים.
המחלוקת השלישית נוגעת לקואליציה הרצוייה אחרי הבחירות. גנץ מדבר על ממשלה של הסכמות. כלומר קורא למעשה לממשלה עם נתניהו, בנט והמחנה הממלכתי. איזנקוט רוצה מפלגת שלטון של המחנה הליברלי. הוא מבין שזוהי ההזדמנות האחרונה של ישראל לייצר מחדש הסכמות על כללי המשחק של הדמוקרטיה, לייצב הסדרה גיאואסטרטגית עם מדינות ערב המתונות ולהעביר את הפלסטינים מהציר הג'יהדיסטי לציר המתון על ידי תהליכי דה-רדיקליזציה בחסות מדינות המפרץ שכבר עשו זאת אצלן – סעודיה והאמירויות. ייצוב איזורי והגנה על הדמוקרטיה הישראלית יאפשרו השקעה מסיבית בתשתיות – הבטחוניות, החברתיות, ההכלכליות – ומעל לכל החינוכיות בישראל. את זה יכולה לעשות רק ממשלה שהחזון של איזנקוט – מדינת ישראל ציונית, ליברלית וממלכתית – עומד לנגד עיניה. עבור איזנקוט, העם הישראלי על כל אזרחיו הוא המפתח לכך.
אבל האם המהלך שעושה איזנקוט – הקמת מסגרת חדשה בגוש הליברלי – אמנם תביא ליצירת מפלגת שלטון דוגמת המערך, קדימה או כחול-לבן ההיסטורית? האם מפלגת יחיד של איזנקוט אינה מגדילה עוד יותר את מספר המפלגות הגוש ומרסקת את הממלכתי ויש עתיד? והאם מחסום האגו לא ייצר דווקא פיצול ולא חיבור? האם יעצור איזנקוט סחף הקולות הליברלים לעבר בנט? גנץ ובנט רוצים להוביל מפלגות מרכז שתלכנה עם נתניהו והימין לממשלה. איזנקוט רוצה להעמיד אלטרנטיבה לממשלת נתניהו בדמות מפלגת שלטון של המחנה הליברלי הבנוייה על חיבורים ומייצרת ברית עם גורמי ימין ממלכתיים – כגון מפלגת בנט – כדי לעצב מחדש את כללי המשחק ולייצב הסדרה איזורית שתאפשר השקעה בתשתיות וריפוי של הקיטוב החברתי. עיתוי הפרישה והצלחת הפרוייקט יעמודו בפני אתגרים רציניים שיקבעו האם יש תוחלת למפלגה ליברלית גדולה של המרכז-שמאל או שגם אחרי הפיכה משטרית הולכים לממשלת ימין מרוככת עם מרכז.
כך או כך, נתניהו, ברק ובנט היו כולם ראשי ממשלה מסיירת מטכ"ל. ייתכן שהגיע הזמן לראש ממשלה שמסתכל בעינים, לא חושש לומר אמת מול בעלי עוצמה, ומוביל קדימה ליעדים משותפים שבהם כלל הציבור נלקח בחשבון. בקיצור, גולנצ'יק לראשות הממשלה.
