השיח על "חוק יסוד: לימוד התורה" מפספס משהו. באופן טבעי הוא מתמקד באיזון שבין קדושה וצבא, כי לדברים יש השפעה הדדית. אפילו קיומית. השתמטות המונית מייצרת סכנה ביטחונית. היא מאכזבת ברמה המוסרית. ובכלל, ההשוואה בין אזרחים שממלאים חובה לאחיהם שבוחרים אחרת - מקוממת. גם הטענה כאילו מדובר בחוק הצהרתי בלבד היא צינית פוליטית ומוטעית משפטית. לחוק יסוד לעד תהיה השלכה מעשית. כל אלו גורמים לדיון להיות יצרי מהרגיל. מדד העצבים סביבו חריג אפילו בסטנדרטים ישראלים. ודווקא בגלל זה, נראה שיש התעלמות מסוימת מליבת הטיעון החרדי. הטענה שהישיבות משמרות את היהדות מובאת כקונטרה לצורך בגיוס בדרך כלל, אבל לא ממש מתעכבים עליה. השיח על טיבה, תוכנה, ובעיקר יכולת ההנהגה החרדית לגבותה - חסר.
עולם הישיבות אינו חדש. הוא התקיים עוד לפני שנולדה המדינה. הסכמת בן-גוריון והחזון איש בדבר הסדר "תורתו אומנותו" היתה, גם אם לא במתכוון, אות הפתיחה להרחבתו בישראל. מאז, אותה מחווה הפכה למנגנון שלם. הישיבות כבר אינן מוסד תורני או חינוכי בלבד. הן תשתית כלכלית-חברתית שנתמכת ממשלתית. ויש לכך משמעות. משום שמרגע שהציבור נושא בעלותן, המדינה מוכרחה לוודא שיש תמורה בעד ההשקעה. עליה לשאול את מקבל המימון לא רק מדוע אינו נושא בנטל, אלא גם האם הוא מגשים את התכלית שלשמה סובסד מלכתחילה.
תלמידי ישיבה
(צילום: אלכס קולומויסקי)
התורה מצויה בליבת העם היהודי. ישראל היא מדינתו. היהדות היא אחד משני עמודי התווך שלה. מהסיבה הזו, נכון שתממן את שימור הלהבה היהודית. הדרך לעשות זאת אינה אחידה כמובן. בתפיסה החרדית למשל, הלימוד הוא-הוא העניין. מבחינתם, תהיות בדבר תפוקות או כמות הגאונים שהנפיקו אינן רלוונטיות. הלימוד הוא חשוב, אך משעה שכסף ציבורי נכנס לתמונה, ההסתכלות צריכה להיות מורכבת יותר. יש לקחת בחשבון פרמטרים נוספים, כמו מצוינות. כי למדנות אינה יכולה לעמוד לבדה. היא אמצעי שנועד להגשים מטרה נעלה יותר, והיא שגשוג ופריחת היהדות בבית השלישי.
מיהם פוסקי ההלכה שצמחו בישיבות בעשורים האחרונים? מהי הרמה ההלכתית-אינטלקטואלית בספסליהן? מה תרומתן לחיזוק הזהות היהודית של תלמידיהן, וכיצד יתכן שנדרשות רק שלוש שנות צבא להכחידה? מדוע ערכי היהדות שנלמדים בישיבות רבות, לא הובילו רבים לסייע לעם ישראל בשעתו הקשה? למה עשרות אלפים שהתחנכו במנגנון שמקדש רוח, נוהגים באלימות כלפי סמלי מדינה? זהו רק מדגם שאלות שראוי לקבל עליו תשובות, אם מבקשים להצדיק את המשך התמיכה הממשלתית.
לא כל הישיבות זהות, כמובן. בחלקן גדלים עילויים והן לבטח מגשימות את תכלית שמירת הלהבה. אבל הנתונים מראים שהן לא תמיד מעידות על הכלל. ובמציאות כזו, חובה לשאול שאלות
לא כל הישיבות זהות, כמובן. בחלקן גדלים עילויים והן לבטח מגשימות את תכלית שמירת הלהבה. אבל הנתונים מראים שהן לא תמיד מעידות על הכלל. ובמציאות כזו, חובה לשאול שאלות. לא רק בגלל המחסור (הזועק) בחיילים, אלא גם מתוך הכרה בחשיבות היהדות גופא.
המתח בין הזכות לשרת וערך לימוד התורה לא נוגע רק לביטחון. הוא עוסק בזהות הלאומית שלנו. בצופן הגנטי של האומה. במסגרתו, בישראל נוטים להתמקד בעיקר בצד אחד במשוואה. אבל אתגור הטיעון החרדי חשוב לא פחות. אם ההיגיון בבסיסו לא ממומש במלואו, אז את מודל הישיבות צריך לבחון גם במנותק מהדרישה לעוד חטיבות. ואולי, כשגיוס באמת יחול על כולם, ורק מצטיינים יקבלו את "פטור שימור הלהבה", יוגנו הגבולות והזהות במקביל, במימון המדינה. ובא לציון גואל.
