חודשים ספורים לאחר שחזרו לבתיהם בתום פינוי ממושך, תושבי הצפון מתמודדים עם ירי מתחדש מלבנון - 500 שיגורים רק אתמול (חמישי) - ופגיעות בגוף ובנפש. תחושת ההפקרה מצד הממשלה גוברת, והם מתריעים כי ללא מענה מיידי מצד המדינה, גל עזיבה נוסף של הצפון הוא רק עניין של זמן.
שמעון (צ'מפיון) כהן (63) הוא ממייסדי קריית שמונה. אחרי כמעט שנתיים שבהן היה מפונה מביתו במלחמת חרבות ברזל, הוא ומשפחתו חזרו לעיר ביולי האחרון עם תקווה גדולה לשנים רבות של שקט. אך כעת הוא שוב ניצב בחזית, בסכנה ממשית לחייו: "יש לי מקלט תת-קרקעי בבית, אבל אין התרעות. אנחנו שומעים את הבום ואז הולכים למקלט".
"היו זמנים שהייתי שומע את היציאות של הטילים מלבנון", אמר, "אבל היום הם שיפרו את המערכת ולא שומעים את השריקה כשהטיל יוצא. היינו מפונים לתל אביב, וחשבנו שחזרנו ל-40 שנות שקט וביטחון. לצערי הרב התבדנו. אנחנו במצב אישי, כלכלי ונפשי מאוד קשה, כמו כל תושבי קריית שמונה. המצב הזה לא יכול להימשך".
כהן סיפר כי "אתמול פגע פה טיל ארבעה מטרים מהבית שלי וזעזע את כולו. החלונות התנפצו, התריסים זזו ממקומם, דלתות נשברו. זה נזק של כמה עשרות אלפי שקלים. אנחנו אובדי עצות. הילדים משתינים במיטות, יש להם חרדות ופחדים ואי-אפשר להעסיק אותם. הנפש לא מסוגלת להכיל את החרדות והפחדים של האנשים סביבנו. הולך להיות גל נוסף של עזיבה אם ממשלת ישראל לא תתחיל לטפל בתושבים. לא יהיו פה יותר פראיירים. נמאס לנו מהאפליה והקיפוח".
לדבריו, מאז שחזר לביתו, הוא לא מצליח להתפרנס: "אני מתווך 40 שנה. הכל פה מושבת. יש פה רק מוכרים בקריית שמונה. אין קונים. מהיום שחזרנו ועד לעצם היום הזה אין שום הכנסות. אני חי מהלוואות. לא קיבלתי שום כסף מהמדינה. התושבים ממורמרים על מס רכוש שמטרטרים אותנו ולא מחזירים לנו כספים וזה לא יכול להמשיך ככה".
"אשתי התקשרה אליי היום ואמרה לי, 'באחד ביולי אני לא רוצה להיות פה. הילד מסיים י״ב ועוזבים פה'. אני רוצה למשוך עוד קצת אבל אי-אפשר. הבית שלי נפגע כבר שלוש פעמים, מס רכוש לא העביר לי עד היום את הכסף וקבלנים תובעים אותי. למה אני צריך להגיע למצב כזה".
כהן מפנה אצבע מאשימה לממשלה ולעומד בראשה. "יש כעס גדול. ממשלת ישראל מפקירה אותנו כמו שהפקירו אותנו במשך 50 שנה. היא חייבת לעשות פה צעד ולפנות את התושבים עד שפשוט מסיימים את כל הסיפור עם לבנון, לא רק עם חיזבאללה. נתניהו מתחיל לאבד את הקולות שלו בעיר ואני בראשם. אם הוא לא ידאג שהתושבים יפונו, הליכוד בקריית שמונה גמור".
"למה שאמות מטיל ולא מזקנה? רוצה לחיות בשלווה"
אלונה אגמי אסולין (50), גם היא תושבת קריית שמונה, התעוורה לפני כחמש שנים. "אני עיוורת ואין לי ממ"ד", אמרה, "כולם יודעים את זה ולאף אחד לא אכפת". לדבריה, "רוצים לשלוח אותי למלון לשלושה ימים להתאווררות, אבל יש להם תנאים שאני אשאיר את הכלבה בבית. שנה שלמה ביקשנו אישורים לבנות ממ"ד וזה עד עכשיו תקוע כי לאף אחד לא אכפת.
"כשיש אזעקה אנחנו רצים לחדר ביטחון שיש לו דלת מעץ. הוא לא באמת מגן. אני רק מתפללת וצורחת כמו משוגעת. בן אדם רגיל יכול לרוץ, עיוור לא. זה כל פעם לשבת ולחכות שהאזעקה תיגמר. אם יש פגיעה ישירה אנחנו לא נשרוד במצב כזה. אני חיה בתחושת סכנה כל רגע. כל יום שאני חיה זה נס גלוי. הפחד הוא בלתי נתפס. אני גם פוסט טראומטית בגלל המלחמה הקודמת".
"חדר הביטחון" של אלונה אגמי אסולין
היא ומשפחתה החליטו לחזור לעיר לפני כשנה, לאחר הפינוי הקודם. "שקלנו לעזוב לגמרי. אני בכלל לא רציתי לחזור הביתה, אבל חזרתי והייתה תחושה של שקט. כשהתחיל הבלאגן הבנתי שזה משתק. שומעים את הבומים ואני צורחת ׳רק לא פה'. בימים האחרונים אני מתחילה לחשוב לעזוב לגמרי. למה שאמות מטיל ולא מזקנה? רוצה לחיות בשלווה".
"אני חוששת שזה יימשך עוד הרבה זמן", הוסיפה, "המלחמה באיראן תיגמר וכל הכוחות יבואו צפונה. אני שמחה על זה אבל לא על חשבון הבריאות הנפשית שלי. אין לי את הכוחות האלה. בעולם חשוך, כשלא רואים, הפחד הוא יותר גדול. אני שלושה שבועות מתחננת לכל אדם שידאגו לי ולאף אחד לא אכפת. אני מתחננת ששר הביטחון ייצור קשר, שלא אפול על אוזניים ערלות".
אגמי אסולין התייחסה גם לדברי ראש הממשלה, שביקש מראשי הרשויות בצפון לעשות הכל כדי שהתושבים לא יעזבו: "אני ליכודניקית ואני מאוכזבת מאדון נתניהו. אתה לא יכול לדרוש ממני להישאר פה ולסכן את חיי. תן לי מיגון, אני אשאר. הוא יכול לדרוש מה שהוא רוצה, בסוף לא ישארו פה אנשים וכולם יעזבו כי מפקירים אותנו".
"כשהתחיל הירי מחיזבאללה הבנתי כמה שיקרו לנו"
דורית נחמיה (52), מדריכת ימימה ומנחת סדנת "לבחור בחיים", עברה מכפר יובל לחצור הגלילית כדי להתרחק מקו האש. "פוניתי מכפר יובל מיד אחרי 7 באוקטובר, ונדדתי עם הבת שלי והכלבה שלנו בין שמונה מקומות", סיפרה, "כשהכריזו על ההסכם והפסקת האש אז עם חיזבאללה, חשבתי שזה הסכם ממש גרוע שנתנו לצבא לבנון לשמור עלינו, ולא האמנתי להסכם הזה.
"גם הבת שלי לא רצתה לחזור לגור בכפר יובל, אז לא חזרנו, ולפני חצי שנה קניתי בית עם ממ"ד בחצור הגלילית. חשבנו שעשינו דבר מאוד חכם - להישאר בצפון אבל לא בקו העימות, כי כפר יובל זה הגבול. לפני שבועיים כשהתחיל מטח הירי מחיזבאללה הבנתי כמה שיקרו לנו".
אחרי שחצור הגלילית ספגה מספר נפילות, החליטה נחמיה לעזוב את המקום ולהתאוורר: "הבת שלי סובלת מחרדות והיא לא יצאה במשך שבוע מהבית. אני התחלתי לסבול מכאבים בעקבות המצב. הבנו שאנחנו לא יכולות להישאר פה, והבן החורג שלי הציע שנגיע למצפה רמון כי שם אין אזעקות. היינו שמונה ימים במצפה רמון ואחר כך בכפר שיטים.
"אלה היו שמונה ימים בלי אזעקות. בחצור זה 30 שניות להגיע למרחב מוגן, לפעמים זה פחות. אחרי שמונה ימים חזרנו לערב קשה שבו נהרגה נוריאל דובין ז"ל חמש דקות מהבית שלנו".
לדבריה, יש תחושה של אבל באוויר. "אני נמצאת בקבוצה של אנשים שמחפשים לצאת ויש זעקה עצומה של 'תוציאו אותנו מפה'. אין פה מדינה ואין פה ממשלה בצפון. היא רק מבטיחה שיהיה שיקום ושיהיה תקציב אבל אין פה תקציבים. כבר הרוג שלישי בנהריה ולא מחלצים את האנשים. הממשלה ויתרה עלינו. תחושה של הפקרות, כל אחד לעצמו וכל אחד צריך לחזק את עצמו".
בהיעדר עזרה מהמדינה, היא מציעה להקים גוף אזרחי שידאג לתושבי הצפון: "זה שהאויב יורה עלינו זה עניין אחד, אבל זה שאין מי שיגן עלינו, זו התחושה הכי רעה שיש. יש מי שאמור לשמור עלינו, אבל לא עושה את זה מבחינה ביטחונית וכלכלית. אני מציעה להקים גוף אזרחי כמו מטה החטופים, שיעשה את החיבורים האלה או יגייס תרומות כי זה מצב חירום של סכנת חיי אדם".
"שלשום היו פה 15 אזעקות", המשיכה, "אין חיים. אי-אפשר לצאת מהבית. מאז שחזרתי יומיים לא יצאתי בכלל. אם צריך אוכל לבית זה תמיד סביב החישובים של מתי הכי כדאי לעשות את הדברים שאתה ממש חייב. צריך לעזור לתושבי הצפון לא רק כדי שיוכלו לטייל פה, כי אם אנחנו לא נגור פה, כוח רדואן יבוא לפה".
