אחרי שנים שהמילה קשות קטנה עליהן, מלחמה שגבתה כל כך הרבה חיים, עם החזרת החלל החטוף האחרון תוך קרבות פנים ישראלים שלא יכולנו לדמיין בחסות ממשלה שחותרת תחת עמה, הדבר שחסר לציבור הישראלי יותר מכל דבר אחר הוא מנהיג. לא עוד קמפיין מתוחכם, עוד מיתוג מחדש או עוד מועמד “שמתאים לרוח התקופה". מנהיג.
לא כזה שמרים אצבע כדי לבדוק את כיוון הרוח, לא כזה שמדבר בשפת הפחדים של הציבור, ולא כזה שמאמץ נרטיבים קיימים רק משום שהם עובדים טוב בסקרים. חסר לנו מנהיג שמבין שתפקידו אינו לשקף את הציבור - אלא להוביל אותו.
בעידן של פופוליזם, מנהיגות הפכה למקצוע של הישרדות. מי שמחזיק מעמד הוא מי שיודע לא להרגיז, לא לחרוג, לא לאתגר. ושימו לב שזה חל רק על צד אחד. שמנסה לחקות, שנזהר לא לדרוך על מוקשים, שמפחד שידביקו לו תווית שתחסל אותו פוליטית.
מנהיגות אמיתית היא אומץ. היא נכונות לשלם מחיר. היא היכולת לומר לציבור את האמת גם כשהיא לא נעימה אבל נדרשת ובעיקר כשמפחידים אותו במשך שנים להאמין שאין אלטרנטיבה
אבל מנהיגות אמיתית היא ההפך הגמור: היא אומץ. היא נכונות לשלם מחיר. היא היכולת לומר לציבור את האמת גם כשהיא לא נעימה אבל נדרשת ובעיקר כשמפחידים אותו במשך שנים להאמין שאין אלטרנטיבה.
כאשר שומעים את נפתלי בנט, מי שמוצג כסמל ל“גוש השינוי”, מדבר על כך ש”אין בישראל לגיטימיות לממשלה עם ערבים”, שומעים הרבה יותר ממשפט פוליטי אחד. שומעים מנהיג שממצב את עצמו בצד אחד ברור - הצד של הליכוד ושל שקריו.
זהו אימוץ מלא של הנרטיב שיצר בנימין נתניהו: נרטיב של הפחדה, דה־לגיטימציה והסתה, כזה שמציג ממשלה אזרחית רחבה כאיום קיומי, אף שבכל רגע נתון נתניהו יקפוץ לממשלה עם מחמוד עבאס אם זה יספק לו ממשלה וקואליציה, ויציל אותו מהתמודדות עם המשפט ועם סוף דרכו הפוליטית.
המשמעות עמוקה וחמורה הרבה יותר ממה שנדמה: בנט מאותת לציבור שעדיף לו לחזור ולשבת עם נתניהו, עם הקיצוניים בליכוד ועם שותפים שאינם ציוניים, שאינם חלק מברית המשרתים שהוא מתהדר בה - מאשר להקים ממשלה חדשה, יציבה ואמיצה, שתשלח הביתה את מי שהמיטו על ישראל את האסון הגדול בתולדותיה ותשאיר אותם במקום הראוי להם: מחוץ להיסטוריה המעצבת של המדינה.
אותו דפוס בדיוק חוזר גם אצל גדי איזנקוט. עבור רבים הוא מגלם תקווה למנהיגות צנועה, ישרה ואחראית. בפועל, הוא עושה מאמץ שיטתי להתנער מהמחאה האזרחית שנשאה את המדינה על גבה במשך שלוש שנים ובכך מיישר קו עם מכונת הרעל שהצליחה להשחיר מעל לכל דמיון את “הקפלניסטים”, את “אחים לנשק”, ואת כל אותם אזרחים ציונים ופטריוטים שעשו יותר מכולם בזמן שממשלה משותקת ומושחתת נעלמה ונאלמה לשבועות.
אלה האנשים שהגנו בגופם על הדמוקרטיה הישראלית. שנלחמו על שוויון בנטל. שפעלו, התנדבו והצילו - לא מתוך שנאה, אלא מתוך אהבת ישראל ודאגה עמוקה לעתידה. כאשר איזנקוט מאמץ את הנרטיב השקרי של “קיצוניים משני הצדדים”, הוא לא מפייס - הוא נכנע. הוא מאפשר לפייק, לדה־לגיטימציה ולהשחרה שנתניהו ואנשיו טיפחו במשך שנים לחדור אל לב המיינסטרים. במקום להילחם בשקר, הוא מתיישר איתו, מתוך פחד לאבד ומשדר שאינו מאמין ביכולת שלו לייצר שינוי ולהנהיג. כך נראית קריסה של מנהיגות: לא בצעקה אלא בהסכמה וכניעה שקטה.
כבר ראינו לאן לקחה הרוח את בני גנץ. מי שמוותר על אומץ לב ציבורי, מי שמעדיף נוחות פוליטית על עקרונות, מגלה בסוף שאין לו לא הנהגה ואין מאחוריו ציבור. בלי עמידה איתנה על ערכים, בלי נכונות להוביל גם כשזה מסוכן פוליטית, גם בנט וגם איזנקוט ימצאו את עצמם בשוליים של דפי ההיסטוריה - לא כמי שהובילו שינוי, אלא כמי שפספסו את הרגע.
מיכל בינישצילום: רועי שורוישראל - יותר מבכל זמן אחר - זקוקה עכשיו למנהיג אמיתי. לא למוצר מהונדס. לא לדמות מעוצבת בידי יועצים שמפחדים מסקרים, אלא למנהיג שמאמין בכוחו, שמאמין בציבור, ושמבין שהציבור הישראלי חזק יותר, מוסרי יותר ואמיץ יותר ממה שמספרים לו.
מי שבוחר אחרת, שלא יתפלא כשההיסטוריה מדלגת עליו.
מיכל ביניש היא יזמת היי-טק, ממקימי "החמ"ל האזרחי"
