עכשיו, כשרן חזר הביתה, אנחנו יכולים לפתוח דף חדש. השאלה היא אם בכלל נשארו דפים בספר שלנו.
השבת גופתו של רן גואילי לישראל אמורה הייתה להיות רגע של סגירה. נקודה. סוף פרק. אבל בישראל של השנתיים האחרונות, שום דבר לא באמת נסגר. גם לא המלחמות. גם לא האבל. גם לא השאלות הקשות. יותר מזה, התווספו לנו מלחמות ושאלות.
מעבר לשלב ב' בעזה בקרוב יקרה. זהו, תכנית 20 הנקודות של טראמפ תצא לפועל. ובזמן שאנחנו קופצים עוד שלב כאילו מדובר במשחק מחשב, אפשר לומר שמה שקרה כאן לא היה הכרעה. לא משנה אם נתנו לזה כמה שמות או מספר מיתוגים, אם זה חרבות ברזל, מלחמת התקומה איך שלא נקרא לזה, האמת הפשוטה היא שמה שקרה כאן לא היה הניצחון המוחלט. זה היה עוד סבב. סבב מדמם, כואב, טראומטי אבל סבב בתוך רצף אינסופי של סבבים.
שנתיים אחרי, איפה ישראל עומדת? חוק ההשתמטות ממשיך לדהור קדימה, כאילו אין מלחמה, כאילו אין חיילים שנשחקים עד דק. החרדים מסרבים להתגייס, והרבנים שלהם כבר לא טורחים להסתיר את זה בהקלטות סודיות, גם לא בחדרי חדרים, לא בלחישות, אלא ממש בקול רם מעל כל במה. באותו הזמן ממש יש מחסור חמור בלוחמים. הרמטכ"ל הזהיר מפניו במכתב חריג לדרג המדיני, מכתב שאמור היה להרעיד אמות הסיפים של ישראל. בפועל? שקט. אדישות. התעלמות. הקונספציה לא נשברה, היא פשוט שינתה צורה וממשיכה להתקיים.
זה לא נגמר שם. שלשום התקיימה ישיבת קבינט בעקבות פתיחת מעבר רפיח. מי לא נכח בה? נכון מאוד, הרמטכ"ל וראש השב"כ. כך נראית הנהגה שלא רוצה שמישהו ימשוך בדש מעילה ויעיר אותה. כך נראית הנהגה שסוגרת את הדלת, ואז מתפלאת שאיש לא נכנס להתריע.
שלב ב' בעזה יוצא לדרך. אבל האם בכלל סיימנו את שלב א? האם אנחנו מוכנים? נדמה שלעזה, לבנון ואיראן נוספה זירה נוספת, פנימית, ישראלית, כואבת: זירת ההשתמטות. לצאת לשלב ב' בלי חלקים גדולים מהעם, גם פיזית וגם תודעתית, בידיעה שיש מי שפשוט לא מוכן לשאת בנטל, לא רוצה לתמוך, לא רואה עצמו חלק, ככה לא יוצאים למלחמה. ככה לא סוגרים אירוע. ככה גם לא מייצרים מוטיבציה.
אי אפשר להמשיך ככה. לא עם צבא שחלק מהעם פטור ממנו, לא עם מלחמות שמנוהלות בשלבים בלי אחריות כוללת, ולא עם שכול שחוזר ומצטבר כאילו הוא גזירת גורל
ואולי זו השאלה הכי קשה: האם אנחנו באמת רוצים סוף. סוף שדורש מחיר, ויתור, החלטות לא פופולריות. סוף שמחייב הנהגה שמוכנה להסתכל לציבור בעיניים ולהגיד אמת פשוטה: אי אפשר להמשיך ככה. לא עם צבא שחלק מהעם פטור ממנו, לא עם מלחמות שמנוהלות בשלבים בלי אחריות כוללת, ולא עם שכול שחוזר ומצטבר כאילו הוא גזירת גורל.
החזרת רן הביתה לא אמורה להיות יריית פתיחה לפרק הבא, אלא קריאת השכמה. תזכורת למה קורה כשאין הכרעה אמיתית, לא בשדה הקרב, ולא בשדה הערכי. כי מדינה שלא מצליחה לסגור מלחמה, תמצא את עצמה שוב ושוב פותחת אחת חדשה. שלב ב' בעזה הוא עוד פרק. השאלה היחידה היא מה יהיה הסוף שלו, ואם בכלל נצליח לכתוב אחד.
