הזמנת משלוח מהסופר היא פעולה כמעט אוטומטית - כמה לחיצות בטלפון, בחירת שעת הגעה, והקניות מגיעות עד דלת הבית. רוב הלקוחות כלל אינם חושבים על שרשרת האנשים שמאחורי ההזמנה - עובדי המחסן, הנהגים, הקבלנים וקבלני המשנה, שמפעילים את אחד ממערכי המשלוחים הגדולים בישראל. ולמשך תקופה מסוימת פעל מאחורי הקלעים מנגנון נוסף, שהילך אימים על כל אותם עובדים, ודאג להבהיר שמי מהם שלא יתיישר - יחטוף. עבור הלקוחות זו הייתה לכל היותר המתנה ארוכה למשלוח; עבור מי שניהלו את המערך מבפנים זו הייתה מציאות של פחד מתמשך, שהובילה בסופו של דבר להליך פלילי חריג ולמאסר של שלוש שנים לנאשם המרכזי, כרים מוסא.
מוסא הורשע על פי הודאתו בשתי עבירות של סחיטה באיומים. בגזר הדין שניתן לו בבית המשפט המחוזי-מרכזי בלוד תואר כיצד פעל מיולי 2023 עד נובמבר 2024 לעצירת פעילות המשלוחים בסניפי שופרסל, תוך הטלת אימה על עובדים, קבלנים ראשיים וקבלני משנה. לפי גזר הדין, בפרשה היו איומים, עצירת משלוחים בסניפים, עיכובים משמעותיים במערך המשלוחים וגם ניצול של אירוע שבו הושלך רימון רסס לחצר ביתו של אחד הקבלנים. מלבד 36 חודשי המאסר, נגזרו על מוסא גם מאסרים מותנים, קנס של 20 אלף שקלים ופיצויים לנפגעים.
הנפגעים פחדו לדבר
עו"ד לוזה צברי מהמחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, שניהלה את התיק, מתארת את ראשית הפרשה: "התחילו להתקבל תלונות, בהתחלה מקבלן גדול בתחום המשלוחים ברשת שופרסל, על סחיטה באיומים. גם עובדים מתוך הרשת התלוננו על סחיטה באיומים, ואמרו שיש גורמים שמנסים ככה להשתלט על תחום המשלוחים".
המורכבות בתיק, לדבריה, הייתה בכך שהאיומים לא כוונו רק לגורם אחד: "היו גם איומים כלפי עובדים ונציגים בתור חברת שופרסל, ביניהם מנהלים בכירים. היו איומים גם על קבלנים וקבלני ביצוע". היא מסבירה כי תחום המשלוחים ברשת בנוי משכבות: קבלנים ראשיים שמפעילים תחתיהם קבלני משנה. בתוך המבנה הזה, כשהפחד נכנס לתמונה ואנשים מפחדים לדבר, קשה מאוד לדעת מי נפגע, מי מאוים, מי שותק כדי להגן על עצמו, ומי אולי גם נגרר לאיים בעצמו.
בפרשות סחיטה באיומים, אומרת צברי, המתלוננים לא תמיד מגיעים מיוזמתם ומספרים; לעיתים הם דווקא עושים הכול כדי לא להיות מזוהים כמי שדיברו עם רשויות האכיפה. "בסוף יש לנו גם שיקולים כלכליים", היא אומרת. "אם אתה בא ומוסר תלונה על סחיטה באיומים, זה יכול לפגוע במי שירצה לעבוד איתך ובהכנסות שיהיו לך. הפסיקה מדברת הרבה על זה שבעבירות כאלה מתלוננים פשוט לא משתפים פעולה. הם מפחדים מאוד. הרבה מאוד פעמים אנחנו אלה שצריכים לפנות אליהם ולבקש מהם את שיתוף הפעולה, והמידע לא מגיע תמיד".
הפחד הזה לא היה רק אצל קבלני משנה קטנים או עובדים זוטרים. צברי הדגישה כי גם קבלנים ראשיים וגורמים בכירים בתוך הרשת חששו. "זה היה מאוד מאוד מורכב לנהל ככה את החקירה", היא נזכרת. "פגשנו את זה גם בסוף בבית המשפט. רציתי להביא את קולם של נפגעי העבירה בפני השופט, כי מן הסתם הם אלה שספגו את האיומים, אבל הם מבחינתם לא רצו לשתף פעולה".
מורכבות נוספת בתיק הייתה הקושי להבחין בין קורבן לחשוד. צברי תיארה מצב שבו אדם יכול להיסחט מצד אחד, ובמקביל להפעיל לחץ או איומים על גורם אחר. "היה מאוד מאוד קשה להחליט מי בעצם הוא בסוף נסחט ורק נסחט, ומי בעצם הוא נסחט ויכול גם לחשוב: יכול להיות שאני מאיים בעצמי, אבל גם אני נסחטתי על ידי קבלן אחר".
הדילמה הזו ליוותה את התיק עד שלב ההחלטה נגד מי יוגש לבסוף כתב אישום. "אחד מקבלני המשנה שהיה נסחט באירוע הזה, הוא גם היה חשוד מרכזי בפרשה, שהיינו צריכים להחליט אם הוא באמת קורבן עבירה או שהוא חשוד", נזכרת צברי. "מה שבסוף הכריע בעניין הזה היה שהראיות הצביעו על כך שהוא קיבל בעצמו איומים. היה לו איזשהו קשר עסקי למוסא, שבעצם הגשנו נגדו כתב אישום בסופו של יום. אבל בסוף, כשמיצינו את הראיות, החלטנו שבאמת צריך לראות בו קורבן עבירה".
לדברי צברי, התמונה שנפרשה בפני גורמי האכיפה הייתה של מאבק רחב על תחום המשלוחים. "הייתה פה השתלטות מטורפת, כל גורם רצה להיכנס לתחום", היא מספרת, ואומרת בזהירות כי גם גורמי פשיעה "מאוד חזקים" התערבו מאחורי הקלעים - אך מדגישה שהדברים לא נכללו בכתב האישום המתוקן, ולכן היא נזהרת בדבריה.
שנתיים בגיהינום
כאמור, גם לאחר הגשת כתב האישום, הפחד שליווה את החקירה לכל אורכה לא נעלם. "בהחלט", משיבה צברי כשהיא נשאלת אם נפגעי העבירה עדיין חששו. "אני באופן אישי דיברתי עם כולם". לדבריה, היה מי שבתחילה תיאר בפניה את הנזק שנגרם לו, אך ככל שהתקרב הצורך למסור עמדה רשמית לבית המשפט - בחר להימנע מכך.
צברי מתארת את האירועים שהטילו אימה על המעורבים. "היה פה אירוע של זריקת רימון לעבר בית של אחד הקבלנים", היא מספרת. "זאת אומרת, אנחנו לא מדברים על סתם איומים של 'צא לי מתחום המשלוחים, אחרת ייגרם לך נזק'. זה היה ממשי: הגיעו למשרד של אחד מהקבלנים הראשיים, ואיימו על העובדים שלו בתוך המשרד. אנשים לבושים בשחור הגיעו לסניף של שופרסל ועצרו את המשלוחים. זה ממש אירוע מטיל אימה".
באחד האירועים אף נחסם המחסן, ואיש לא הוציא משלוחים. כאן נמצאת אחת הנקודות המרכזיות של הפרשה: גם חברה גדולה, מסודרת ומוכרת, שנסחרת בבורסה, יכולה להיות פגיעה כשהאיומים מופנים אל החוליות שמפעילות את המערך בפועל. לפי גזר הדין, מוסא גרם לעצירת משלוחים בסניף שופרסל בחדרה, ובהמשך סחט באיומים קבלני משנה במטרה להניאם מביצוע עבודתם עבור קבלן אחר. חלקם הפסיקו את פעילותם בסניפים, ורק לאחר שיחות עם נציגי שופרסל חזרו לעבודה, תוך שנגרמו עיכובים משמעותיים למערך המשלוחים.
"דיברתי איתם כמה פעמים. הפחד ליווה אותם עד הסוף". למצולמת אין קשר לכתבה
(צילום: סיון פרג')
"אנשים קיבלו הודעות אלימות לטלפון שלהם באמצע הלילה", משתפת צברי, באיומים שהגיעו לשיאם בהשלכת הרימון. כשפנתה לנפגעי העבירה, רבים מהם ביקשו להתרחק מההליך. "לא, לא, לא, אני לא מעוניין לדבר, אני לא יודע, הכול בסדר, אני לא יודע על מה רוצים ממני", אמרו. גם בעדויות, ה יאמספרת, החוקרים נאלצו להטיח בפני הקורבנות ראיות, הודעות מוקלטות ושיחות טלפון כדי להוציא מהם גרסה. "בסוף המטרה שלנו הייתה להגן עליהם, אבל הם לא ראו את זה ככה", היא אומרת. "כל אותם נפגעי עבירה, מבחינתם, כל מילה שהם יגידו יכולה רק להזיק ולפגוע בהם יותר. היא יכולה לכוון שוב את הנשק אליהם".
אחד מנפגעי העבירה הדומיננטיים, שאותו היא אינה מזהה בשמו, נחרת בזיכרונה במיוחד. "בחור דתי, מאמין, מאוד מכובד, איש עסקים. הוא כל כך היה מסוכסך, באמת", היא משתפת, ואז מתארת את דבריו: "אני לא רוצה להגיד, אני לא מסוגל. רק המחשבה שמילה שלי פה תגרום לעוד איזשהו נזק - אם זה לעובדים שלי, אם זה לעסק שלי שגם ככה נפגע. אני שנתיים חייתי בגיהינום. כל המשפחה שלי, חס וחלילה, מה אני צריך את הדבר הזה?".
המשפט הזה, "שנתיים חייתי בגיהינום", הפך מבחינת צברי לתמצית הנזק שלא תמיד ניתן למדוד במספרים. לא רק הפסדים כספיים, לא רק משלוחים שהתעכבו, לא רק סניפים שנפגעו, אלא אנשים שחיו לאורך זמן בתחושת איום. לדבריה, גם כשניסתה להסביר לנפגעים את חשיבות הצגת עמדתם לבית המשפט, זה לא עזר: "ניהלתי יותר משיחה אחת עם כל נפגע עבירה. דיברתי איתם כמה וכמה פעמים. אבל הפחד הזה ליווה אותם עד הסוף".
להרשיע בלי נפגעים
בבית המשפט, כשהגיעה לטעון לעונש, נאלצה צברי להסביר שהיעדר תצהירים מצד נפגעי העבירה אינו מעיד שלא נגרם להם נזק, אלא להפך. "אמרתי לבית המשפט: 'נכון שלא קיבלתי מהם בסוף את העמדה על מה הנזק שנגרם להם, אבל עצם זה שהם היו כל כך מפוחדים בכלל להגיד לי מה קרה להם, מראה לבית המשפט את הנזק שנגרם להם - ואת הפחד שמלווה אותם עד היום'".
לבסוף הגיעה הפרקליטות להסדר עם מוסא, בין השאר מאחר שהנפגעים לא רצו להתלונן. בגזר הדין קיבל השופט מיכאל קרשן את הסדר הטיעון, אך ציין כי הוא מקל עם הנאשם ביחס למעשיו. השופט הדגיש כי ההסדר מביא בחשבון את הקושי הראייתי המשמעותי בהיעדר נפגעים שמוכנים להעיד, את החיסכון בזמן שיפוטי ואת העובדה שמדובר בהסתבכותו הפלילית הראשונה של הנאשם. לצד זאת, ביחס לפיצויים, כתב כי הפרקליטות הקלה מאוד בטיעונה כשעתרה לסכומים "זעומים" שאינם משקפים את היקף הפגיעות בנפגעי העבירה.
עבור צברי, הפער בין חומרת האירועים לבין הקושי להביא את מלוא הקול של הנפגעים הוא לב הפרשה. "אנחנו שנתיים ושלוש אחרי האירוע, והם עדיין מפחדים", היא מסכמת. "זה השאיר בהם כזה חותם".
