יש רגעים שבהם מדינה נבחנת לא רק בכוחה הצבאי, לא רק בביטחונה ולא רק בכלכלה — אלא ביכולתה לקבל החלטות מורכבות המאזנות בין ריבונות, אחריות ומחויבות לחיי אדם. סוגיית גירוש מבקשי המקלט מאתיופיה מציבה את ישראל בדיוק בנקודת מבחן זו. אין מדובר בשאלה טכנית של אכיפה בלבד, אלא בהכרעה מדינית, משפטית ומוסרית בעלת השלכות רחבות.
מאחורי המונחים המנהליים "הרחקה", "אכיפה", "סיום שהייה", נמצאים בני אדם שנמלטו ממציאות של אלימות, דיכוי ואי-יציבות מתמשכת. לפי דיווחים עקביים של Amnesty International ושל Human Rights Watch, אזורים שונים באתיופיה, ובכללם אמהרה, טיגראי ואורומיה, חווים בשנים האחרונות עימותים חמושים קשים, פגיעות שיטתיות באזרחים, מעצרים שרירותיים, עינויים ואף הרג בלתי מובחן.
באזור אמהרה בפרט תועדו מבצעי דיכוי רחבי היקף הכוללים שימוש בכוח צבאי נגד אוכלוסייה אזרחית, מעצרים המוניים והגבלות חמורות על חירויות יסוד. ארגונים בינלאומיים וכן גורמים באו״ם התריעו מפני דפוסים מתמשכים של אלימות אתנית, עקירה בכפייה ופגיעה שיטתית באוכלוסיות מקומיות. גם נציבות האו״ם לפליטים מדווחת על מיליוני בני אדם שנעקרו מבתיהם בתוך אתיופיה בשל הסכסוכים הפנימיים.
אין משמעות הדברים שכל אזרח אתיופי מצוי בסכנת חיים מיידית. אך עבור חלק ניכר ממבקשי המקלט — ובעיקר עבור אלו שמוצאם מאזורים מוכי סכסוך — החזרה איננה יכולה להיחשב בטוחה. במצבים כאלה, האחריות של מדינה איננה רק להפעיל את ריבונותה, אלא גם לעמוד במחויבויותיה המשפטיות הבינלאומיות.
המחויבות המשפטית: עקרון אי החזרה
ישראל חתומה על אמנת הפליטים 1951 ועל הפרוטוקול משנת 1967. עקרון היסוד של מסגרת זו — אי החזרה (Non-Refoulement) — אוסר על מדינה לגרש אדם למקום שבו נשקפת סכנה ממשית לחייו, לחירותו או לשלמות גופו. עיקרון זה אינו רק התחייבות חוזית, אלא נחשב גם לחלק מהמשפט הבינלאומי המונהג המשמעות ברורה: גם כאשר מדינה מבקשת לאכוף את חוקי ההגירה שלה, אין היא רשאית לעשות זאת כאשר התוצאה עלולה להיות חשיפה של אדם לסיכון ממשי.
ריבונות כן — אך לא ללא גבולות
אין חולק על כך שלמדינת ישראל הזכות ואף החובה לנהל מדיניות הגירה מבוקרת. סוגיות של שליטה בגבולות, מניעת הגירה בלתי מבוקרת והשלכות חברתיות הן שיקולים לגיטימיים שיש להתייחס אליהם בכובד ראש.
בעת הזו, כאשר אי הוודאות באתיופיה נמשכת והסיכונים אינם תיאורטיים, גירוש גורף איננו רק מהלך מנהלי הוא עלול להיות טעות מדינית, משפטית ומוסרית
עם זאת, ריבונות איננה מושג מוחלט. היא פועלת בתוך מסגרת של מחויבויות משפטיות ועקרונות מוסריים. מדיניות הגירה אחראית איננה נמדדת רק ביכולתה לאכוף, אלא גם ביכולתה להבחין בין מקרים שונים ולהימנע מפגיעה מיותרת באנשים המצויים בסיכון.
נתונים ולא הכללות
מבקשי המקלט מאתיופיה בישראל אינם קבוצה אחידה, אך רבים מהם משתלבים בשוק העבודה — בעיקר בענפים הסובלים ממחסור מתמשך בכוח אדם כגון מסעדנות, מלונאות, ניקיון ושירותים תפעוליים. הם אינם מהווים גורם מרכזי בפשיעה, ורובם מנהלים אורח חיים נורמטיבי ושקט.
מדיניות רצינית אינה יכולה להישען על הכללות. עליה להתבסס על בדיקה פרטנית של כל מקרה: מי אכן זקוק להגנה, מי אינו עומד בקריטריונים ומהם הסיכונים הממשיים הכרוכים בהחזרה.
ומה באשר לילדים?
הסוגייה הרגישה ביותר היא מצבם של ילדים שנולדו או גדלו בישראל. ילדים אלה משולבים במערכת החינוך, דוברי עברית ומעוגנים חברתית בישראל. עבורם, אתיופיה איננה "בית" אלא מקום זר ולא מוכר.
אמנת זכויות הילד קובעת כי טובת הילד צריכה להיות שיקול ראשון במעלה בכל החלטה הנוגעת לו. גירוש ילד לסביבה בלתי יציבה, לשפה שאינו מכיר ולמציאות של חוסר ודאות מעלה שאלות כבדות משקל הן מבחינה משפטית והן מבחינה מוסרית.
הצעה מדינית מאוזנת וישימה
הקריאה איננה לביטול מדיניות ההגירה ואינה מחייבת הענקת אזרחות גורפת. קיימת דרך ביניים אחראית:
• הענקת מעמד של הגנה זמנית למבקשי מקלט מאתיופיה לתקופה קצובה של ארבע שנים
• הקמת מנגנון בחינה מחודשת תקופתית על בסיס הערכות עדכניות
• קיום הליך פרטני לכל מקרה תוך שמירה על האפשרות להרחיק מי שאינו עומד בקריטריונים
לצד זאת יש לשלב צעדי מדיניות משלימים:
הסדרה זמנית של רישיונות עבודה, פיזור גאוגרפי מושכל והקמת צוות בין-משרדי ייעודי שיבטיח שקיפות בתהליך קבלת ההחלטות.
מודלים דומים הופעלו במדינות אירופה במצבי משבר והוכיחו כי ניתן לשלב בין שליטה מדינתית לבין אחריות הומניטרית.
המבחן האמיתי
השאלה איננה רק מה יעלה בגורלם של מבקשי המקלט — אלא איזו מדינה אנו מבקשים להיות.
האם נפעל מתוך איזון בין ביטחון, ריבונות ומחויבות לזכויות אדם?
האם נדע להבחין בין אכיפה לגיטימית לבין פעולה העלולה להוביל לפגיעה חמורה?
בעת הזו, כאשר אי הוודאות באתיופיה נמשכת והסיכונים אינם תיאורטיים, גירוש גורף איננו רק מהלך מנהלי הוא עלול להיות טעות מדינית, משפטית ומוסרית.
ישראל יודעת מהי רדיפה
מדינת ישראל קמה מתוך ההיסטוריה של עם שנרדף, גורש, נרדף שוב — עד לשיא הזוועה האנושית בשואה. העם היהודי יודע היטב מה פירוש הדבר כשדלתות העולם נסגרות בפני מי שבורח מרצח, משנאה וממוות.
שלמה מולהצילום: גיל יוחנןדווקא משום כך, מצופה מישראל להיות אחרת. לא חלשה — אלא מוסרית. לא נאיבית — אלא אנושית. לא אדישה — אלא רגישה לסבלו של האחר.
הזיכרון ההיסטורי איננו רק טקסים וצפירות. הוא גם אחריות. הוא גם היכולת להביט באדם זר ולומר: אני רואה אותך. אני שומע את פחדך. אינני מסובב את הראש.
יש לעצור את הגירוש. לבחון מחדש. ולפעול באחריות — מתוך מחויבות לחוק, למציאות ולערכים שעליהם מושתתת מדינת ישראל.
שלמה מולה, חבר כנסת וסגן יושב ראש הכנסת לשעבר
