שופטת בית המשפט העליון דימוס ופרקליטת המדינה לשעבר עדנה ארבל הלכה היום (רביעי) לעולמה בגיל 82. ארבל הייתה אחת הדמויות המשפיעות בעולם המשפט הישראלי.
היא נולדה בירושלים, בת לעו"ד בשירות הציבורי ולעובדת פרקליטות מחוז חיפה. היא החלה את דרכה המקצועית ב-1969 כסנגורית פלילית במשרד עורכי הדין "הייק" בתל אביב, ולאחר כשנתיים פתחה במסלול ציבורי ארוך. ב-1984 מונתה לתפקיד פרקליטת המחוז, ולאחר כ-4 שנים הפכה לשופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב. היא כיהנה בתפקיד כחמש שנים ו-1996 מונתה לפרקליטת המדינה. במאי 2004 היא נבחרה לשופטת בית המשפט העליון, תפקיד ממנו פרשה בקיץ 2014.
ארבל הייתה, בין היתר, התובעת הציבורית בבית הדין למשמעת לעובדי המוסד והשב"כ, השתתפה בצוות איסוף החומרים לוועדה שבחנה את הטבח בסברה ושתילה והייתה גם נציגת היועץ המשפטי לממשלה בוועדה בעניין פרשת קו 300. "שם, בתנאי הצוללת שבהם עבדנו, במתח שחווינו, בין ארגזי החומר והנחקרים - נכרתה ברית עולם", אמרה. "נדרשנו למשימות ואתגרים אינספור. שגרת יום שאין בה שגרה, אך יש בה שליחות, אתגר ועניין".
נשיא המדינה יצחק הרצוג ספד לה ואמר, "מיכל ואני קיבלנו בצער רב את הידיעה על פטירתה של שופטת בית המשפט העליון בדימוס ופרקליטת המדינה לשעבר, עדנה ארבל. לאורך עשרות שנים של שירות ציבורי מילאה עדנה שורת תפקידים מרכזיים במערכת המשפט הישראלית, מתוך תחושת שליחות עמוקה, אחריות ומחויבות למדינת ישראל ולשלטון החוק. במהלך דרכה הותירה השופטת ארבל חותם משמעותי על מערכת המשפט, האמינה כי מאחורי כל תיק וכל הכרעה ניצב קודם כל אדם, ופעלה מתוך מחויבות עמוקה לצדק, לכבוד האדם ולערכי השירות הציבורי. אנו שולחים חיבוק חזק לבנותיה, לבני משפחתה, לחבריה ולכל מוקיריה. יהי זכרה ברוך״.
"השתדלתי תמיד לראות את האדם"
בנאום הפרישה שלה מבית המשפט העליון אמרה ארבל בין היתר: "כשופטת ראיתי במשפט אמצעי להיטיב עם הפרט המתדיין באשר הוא אדם, ולהבטיח את אפשרותו לממש זכויותיו. כבוד האדם היה לי ערך מקודש, בין אם היה זה עניינם של רמי הארץ או אביוניה. קורבן, מתלוננת, נאשם, עד, בעל דין או עותר - השתדלתי תמיד לראות את האדם הניצב בפניי. תמיד - אבל תמיד - אפשרתי לו להתבטא, לומר את אשר על לבו. אני חותמת את דרכי בשיפוט מתוך אמונה שפעלתי על פי הכרתי המקצועית ותפישתי המוסרית, תוך שמירת אמונים למדינה ולחוקיה וקיימתי את שבועתי".
בפסק דינה האחרון, הדגישה ארבל כי "לא ניתן להתייחס אל העובדים הזרים כאל חוטבי העצים ושואבי המים של החברה הישראלית ולהתעלם מצרכיהם הבסיסיים. התנערות מחובות אלו יש בה מימד של ניצול שאינו מתיישב עם ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית ושמירתה על זכויות אדם". בהחלטתה, היא קבעה כי על השרים הרלבנטיים לגבש בתקנות או בצו עובדים זרים הסדר "שיקרב את הסדרי הבריאות החלים על עובדים זרים המעוסקים בתחום הסיעוד ואשר שוהים תקופה ארוכה בישראל, להסדרי הבריאות החלים על תושבי ישראל".
ארבל הייתה נשואה לאורי, והותירה אחריה שלוש בנות.





