במשך שנים נהנה המגזר הדתי-לאומי מאשליית "החינוך המצוין" שלו, אולי הבועה הזו מתפוצצת בקול רעש גדול מול הנתונים המטלטלים שהציג משרד החינוך: בחינוך הדתי חסרים המוני מורים בעלי השקפה ערכית ציונית-דתית. זה איננו מחסור קל, אלא בור עמוק שהולך וגדל, והבעיה המגזרית הזו היא רק סימפטום לתמונת מצב לאומית קודרת יותר: ישראל נמצאת בעיצומו של אסון חינוכי מתמשך.
המשבר הזה הוא תהליכי ואפור, ולכן גם חסר קשב ורייטינג, ומזכיר את היעדר הקשב בנושא משבר האקלים: כולם יודעים שזו בעיה דרמטית הולכת וגדלה, אך מעטים באמת מודאגים ממנה. מוסדות החינוך של כולנו מתרוקנים בהדרגה מן האנשים האיכותיים, הערכיים, המקצועיים וחדורי השליחות. כשאני מבקש להעלות את הנושא בפורומים השונים, התגובות הן "עזוב אותך, יש מלחמה עכשיו". זו התחמקות השומטת את הקרקע מתחת לסיבה שבעטיה אנחנו נלחמים.
המורים בכיתה מלמדים ידע ומיומנויות, ובכך הם למעשה מחנכים לערכים, ליצירת שייכות הבונה סיפור משותף. בלי זה, אנו הופכים לאוסף מקרי של אנשים שנקלעו לאותו מרחב גיאוגרפי.
המערכת הממלכתית סובלת מהתרוקנות חריפה של מורים בעלי זיקה עמוקה ותחושת שליחות, בשל רמיסת התפקיד הציבורי של אנשי החינוך עבור הקהילה. מי נכנס כאשר חסרים מורים בממלכתי? מורים שאינם-יהודים, מורים חרדים, מורים דתיים שמעדיפים את גמישות המערכת הממלכתית. גיוון זה טוב. אך כפי ששאל אותי השבוע בכנות מנהל בית ספר: האם זו אידאולוגיה, או שפשוט אין ברירה?
יתר על כן, במערכת החינוך הבדואית בנגב, חלק משמעותי מהמורים מגיע מאזור המשולש ואום אל-פאחם. הם מגיעים עם סט ערכים המזדהה עם הזהות הפלסטינית-אסלאמיסטית. לא פלא שבשנים האחרונות הבדואים הצעירים חשים פחות ישראלים ויותר פלסטינים.
אין ואקום. כשאנחנו לא מצמיחים הנהגה חינוכית מקומית יש מי שיגיע למלא את החסר. אני כופר בטענה שהבעיה היא ששכר המורים נמוך מדי. האמנם? הגיע הזמן להפסיק עם השקר על מצוקת השכר. בחינה מעמיקה של משכורות המורים מגלה כי השינויים בעשור וחצי האחרונים הם משמעותיים, וזוג מורים בהחלט יכול לחיות בכבוד.
השורש האמיתי של הבעיה והחוסר במורים, טמון בשיח הציבורי ובמעמד המורה. ככל שנזלזל כחברה במקצוע כך ירד קרנו
השורש האמיתי של הבעיה והחוסר במורים, טמון בשיח הציבורי ובמעמד המורה. ככל שנזלזל כחברה במקצוע כך ירד קרנו. אף אחד לא אוהב לעבוד במקצוע שהחברים מזלזלים בו. סקר ארגון "מנהיגים" שפורסם השבוע מצא גל נטישה עצום של מנהלים. חסרים מורים, המערכת תנודתית, ההנחיות בלתי יציבות, והרשויות וההורים מוסיפים לחץ בלתי פוסק: עוד הוראה, עוד דרישה, עוד טלפון כועס באמצע הלילה. ככה לא בונים דור.
במקום להעמיס עוד ועוד, הגיעה העת להקשיב. לכבד. להכיר בגודל האחריות שלהם. המורים אינם בייביסיטר, שירות לקוחות או סוגרי פינות, ואנחנו לא רוצים שכך החינוך של ילדינו יראה. אנחנו רוצים להתבונן באנשי החינוך כאנשים שמחזיקים את יסודות החברה ובונים את הדור הבא.
שלום ויילהאחריות מוטלת על כל קהילה וקהילה לדאוג ולעמול על העמדת אנשי חינוך, תוך ייקור מעמדם הציבורי באופן פנים-חברתי ותרבותי. קהילה שלא תבחר לעשות זאת, תישאר עם מיקור-חוץ על המשאב היקר ביותר שיש לה: הילדים והחינוך.
ילדינו יפגשו את העתיד בכל מקרה. השאלה המכרעת היא מי יעמוד שם מולם ויעזור להם להפוך אותו למשהו ראוי.
שלום וייל הוא איש חינוך וחברה, ייסד וניהל את תיכון פלך בנים בירושלים, וכיום מנכ"ל ארגון יסודות לחינוך תורה ודמוקרטיה
