"אני לא מצליחה להירדם מרוב מתח וחרדה, ההורים, הדודות וסבא שלי נשארו בעיר דניפרו שבמרכז אוקראינה. אני חוששת שרוסיה תכבוש את אוקראינה והמשפחה היקרה שלי תיפגע". אולגה פרידמן לא לבד. רבים בישראל מצאו עצמם בשבועות האחרונים בחשש תמידי למשפחותיהם, שהשאירו מאחור וחיים כיום, בצל המתיחות הכבדה, באוקראינה. אולגה, בת 34, עלתה לישראל לפני ארבע שנים, וכיום חיה בנוף הגליל.
החשש ממלחמה במזרח אירופה - עוד כותרות:
• מדריך למשבר האוקראיני
• גורם אמריקני: "פלישה נרחבת בתוך 48 שעות"
• הסנקציות שהוטלו, ואלו שבקנה
• ישראל מצדדת באוקראינה, אך לא מגנה את רוסיה
פרידמן הייתה בעלת עסקי מסעדנות וסטודיו בעיר, בירת מחוז דניפרופטרובסק. היא עלתה עם משפחתה לישראל. אולגה נשואה ליבגני, בן 34, ויחד הם מגדלים את בתם בת ה-7 אסתר. פרידמן מאמנת כושר, מדריכת חוגי ספורט ומורה בביה"ס יסודי בנוף הגליל. יבגני עובד במפעל בעיר. הבת אסתר היא ספורטאית מצטיינת בהתעמלות אמנותית.
(צילום: גיל יוחנן, סטס קופולו)
"המתיחות באוקראינה התחילה לפני מספר שבועות, והמתח והחששות שלי הולכים וגדלים מיום ליום. קשה להם להגיע לישראל כי הם חיים עם סבא בן 90 ויש להם עסקים בעיר והם לא יכולים לעזוב את הכל. אני כל הזמן מדברת עם ההורים שלי, אני מדברת איתם 15 פעמים ביום. אני מאוד מפחדת. רק הבוקר חייגתי אליהם כבר שבע פעמים בוואטסאפ".
היא סיפרה כי ניסתה לשכנע אותם לעלות לארץ בכל זאת: "אני אומרת להם 'תבואו לנוף הגליל ויהיה לכם הכי טוב'. הם אומרים לי כל הזמן 'עוד קצת זמן, עוד קצת זמן נבוא'. אני מפחדת שתהיה מלחמה והאוקראינים יפלו באמצע - בין רוסיה וארה"ב - והם ישלמו את המחיר ויפגעו".
אולגה, שגם אחיה הצעיר עלה לישראל, מתארת את החרדה התמידית לחיי משפחתה באוקראינה: "כל יום לפני שאני הולכת לישון אני מחייגת אליהם וגם בלילה כמה פעמים. אני בודקת בוואטסאפ מתי הם נראו לאחרונה, באיזה שעות. אני מפחדת. בודקת אם הם בבית, למזלי אחי הצעיר איתי. הוא השתחרר מהצבא אחרי שירות קרבי בשריון והוא עובד באזור חיפה. לפחות אני לא מודאגת לגביו, דיברנו גם עם סבא, הוא חולה בקורונה ואנחנו דואגים גם לו".
סבתא רגינה מודאגת לבת ומשפחתה באוקראינה: "כבר אין שאננות"
שוחחנו אתמול עם הזוג מורוזוב מבת ים, הורים לשני ילדים. הבת חיה באוקראינה עם משפחתה, הבן חי בארץ עם שני ילדיו. רגינה מורוזוב, בת 77 שעלתה לארץ לפני 30 שנה אמרה: "עם הבת שלי קארינה, שהיא בת 52, אני מדברת אפילו יותר מפעם ביום בימים האחרונים. עד אתמול הכל היה בסך הכל בסדר, שגרה רגילה".
ביידן הכריז: "זו תחילתה של פלישה לאוקראינה"
(צילום: רויטרס)
בתה, אם חד הורית, גרה בעיר חרקוב, 400 ק"מ מקייב. הבן שלה נשוי, אב לילד בן 13, ומצפה לילד נוסף. "עד אתמול קארינה הייתה רגועה, אבל אתמול כבר הרגשתי בקול שלה שהיא מודאגת", סיפרה רגינה. "לנוכח ההתפתחויות, כשכולנו בעיקר צמודים לחדשות, הבת שלי כבר חוששת מהלא-נודע וכבר לא רגועה בכלל".
אתמול הלכה קארינה לעבודה כרגיל, אבל אמה מספרת כי "כבר אין שאננות יותר. יש חשש אמיתי. לבת שלי יש גם בן שחי בארץ. הוא בן 30 והוא כמובן גם דואג לאמא שלו ולאח שלו. אבל אין לנו הרבה מה לעשות אלא רק להמשיך לעקוב אחר החדשות ולהתפלל שיהיה פתרון מדיני ברגע האחרון ולא תתפתח שם מלחמה של ממש".
"כרגע", היא אומרת, "אין תוכנית להביא אותם לארץ". לדבריה, "זה מורכב מדי, בעיקר כשהכלה של הבת שלי בהריון מתקדם והנכד שלי אוסקר עומד לסיים את לימודיו ברפואת שיניים. בגילי אני דואגת לכל המשפחה שלי שם, וכולי תפילה לשלום כל המשפחות היהודיות באוקראינה".
אמו ואחיו חיים באוקראינה, ויאצ'סלב פעיל בעמותה ששולחת סיוע
ויאצ'סלב פלדמן, במקור מאוקראינה מהעיר קרמנצ'וג, השוכנת לגדת נהר הדנייפר שבמחוז פולטבה. פלדמן גר בישראל כבר 17 שנה, בראשון לציון, אך אמו ואחיו עדיין חיים באוקראינה. הוא ניסה לשכנע אותם להגיע לישראל, או לפחות לעזוב למקום בטוח יותר. "אחי לא מאמין שתהיה ממש מלחמה, אמא שלי לא יודעת, הם לא חושבים על זה יותר מדי. לאח שלי אין דרכון ולכן הוא לא עוזב", הסביר.
"אמרתי לו שינפיק דרכון כדי לטוס עד שיירגע. אני חושש שתהיה מלחמה והם עדיין שם, אבל אני לא לגמרי בטוח שהרוסים יגיעו עד אליהם. בחדשות ובכלל בטלוויזיה מדברים על זה ואז נוצר רושם שהכל מאוד רציני. יש הרבה תשומת לב גם בתקשורת האוקראינית, אבל אצל האזרחים פחות". לדבריו, הגבלות הקורונה עדיין מונעות ממנו להביא את אמו שכבר התרצתה והחליטה שהיא תבוא לישראל. הוא מחכה כרגע לתחילת חודש מרץ, אז תפתח ישראל את שעריה לתיירים.
פלדמן עוקב אחר המצב באוקראינה יום יום, עוד מ-2014 - בפלישה לחצי האי קרים. הוא פועל בתור שותף בעמותת "חברים ישראלים של אוקראינה", לה דף פייסבוק פעיל. בין היתר הם דאגו במרוצת השנים להביא לישראל רופאים מאוקראינה, שילמדו מהרופאים בארץ. לאחרונה, העמותה הפגינה בתל אביב כדי לעורר את היחס של ישראל למצב. "בהמשך אנחנו מתכננים אירועים נוספים כאלו כדי להראות לאוקראינים שיש להם תמיכה בארץ, עד שנגיע לממשלה בישראל - שתיקח עמדה יותר פרו-אוקראינית - יחד עם כל העולם החופשי".
"אנחנו מבינים למה ישראל לא עושה זאת", ציין, "אבל היינו רוצים שישראל תיקח עמדה ברורה יותר". ב-2014, מספר פלדמן, בעמותה עזרו לא מעט לאוקראינים. "שלחנו כמה עשרות ערכות של תחבושות לחץ שממש הצילו שם חיים. אנחנו גם מתכוננים למקרה שיהיה צורך באספקה הפעם. אנחנו אוספים תרומות כדי לשלוח אליהם בעיקר ציוד רפואי למקרה שיהיה צורך בכך".
"הם בני 60 פלוס, שום מלחמה לא תגרום להם לעלות"
אלכס ברגמן, חיה בארץ כבר שבע שנים, וגרה כיום ברמת גן. היא עלתה לישראל לבדה בגיל 17 וחצי. הוריה וסבתה נשארו באוקראינה כי שם בנו את חייהם, ובגיל 60 ויותר, היא מספרת, קשה להם לעזוב. "שום מלחמה ושום דבר כזה לא גורם להם לחשוב לעלות", היא מדגישה. "הם רוצים לעלות מתישהו אבל בינתיים לא מתכננים זאת ברצינות".
משפחת ברגמן גרה באזור קרוב לאזורים של הבדלנים הפרו-רוסיים, דניפרו. "אחרי המהפיכה ב-2014, שנוצרו האזורים הבדלניים והחל חוסר היציבות כל העולם התעלם. זה נחשב למלחמת אזרחים למרות שבפועל הבדלנים האלו ממונים על ידי רוסיה והם לא כוחות של אוקראינה, ומה שקרה עכשיו לא בא להורים שלי בהפתעה", ציינה.
היא אמרה כי כעת, עם החששות הממשיים לפלישה רוסית למדינה השכנה, "העולם סוף סוף מתייחס למצב ובאוקראינה מאמינים שלמישהו מבחוץ יש עניין במלחמה הזאת, כי למעשה שום דבר לא השתנה מ-2014, גם לפני מתו שם כל יום חיילים במזרח. הם חיים עם המצב הזה כל יום".
לדבריה, שדיברה עם אמה כשהמצב המתוח התגבר, "היא נבהלה". היא הסבירה: "היא שמעה אותי מבוהלת, אמרתי לה שמתחילה מלחמה. היא צחקה. היא אמרה שיש להם מקלט בחצי השני של העיר". אלכס ניסתה לשכנע את הוריה לבוא לישראל: "הם אומרים שהם סידרו את כל המסמכים לעלייה, כדי שאם משהו יקרה משהו, הם יוכלו לעלות בדחיפות". עם זאת היא לא מאמינה שהוריה יעזבו בקרוב. "הם בדיוק חזרו אחרי שהיו בביקור בישראל לחתונה שלי לשלושה שבועות. אני חוששת, אבל אני רואה שהם פחות חוששים. רבים באוקראינה מאמינים שהכל נובע מאינטרסים כלכליים של מדינות אירופה וארה"ב".
לאביה של אלכס היה מפעל גדול וב-2014, בעקבות המלחמה, העסק של אביה קרס. "הוא היה עצמאי ונאלץ לפטר עובדים ולסגור את העסק. עכשיו הוא גם עצמאי, אבל בלי הרבה עובדים על הראש. יש לו עסק קטן יותר, שדורש כמה שפחות התעסקות עם הגורמים הממשלתיים", מספרת. אביה חושש שהמצב הכלכלי יחמיר והיציבות תתערער שוב. לדבריה, "זה כבר קורה".
אמא של אלכס מורה בבית ספר יסודי וגם שם, למרות שמתכוננים, לא ממש מאמינים שהם בפתחה של מלחמה. "אתמול היה להם תרגיל והם שמעו אזעקה בבית הספר. היא צחקה שהכל לא היה מאורגן. לי זה נראה מפחיד, כי אני לא שם. מרחוק זה יותר מפחיד, אבל כשאני מדברת איתם אני משתכנעת שזה הפוך".
