היום (רביעי) יצוין עבורי יום הזיכרון השני כהורה שכול - וזהו מקום מוזר מאוד להיות בו. המלחמה עדיין נמשכת, ובימים האחרונים נפלו חיילים נוספים לאחר שלושה חודשים שבהם לא היינו צריכים לראות או לשמוע את המילים "הותר לפרסום שמו של חייל צה"ל שנהרג". כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, זה מאוד מטלטל.
בשנה שעברה כשהמשפחה שלי השתתפה בטקס בקהילתנו קרני שומרון לציון יום הזיכרון, ישבנו בשורה הראשונה, לצד ארבע המשפחות שבניהן נטמנו במשך שנים רבות בחלקה הצבאית בבית העלמין המקומי. בננו רס"ל (מיל') עמיחי ישראל יהושע אוסטר היה החייל הראשון מהעיר הקטנה שלנו, שבה כ-10,000 תושבים, שנפל במלחמה הזו ונטמן בבית העלמין המקומי – אך לא האחרון. ביום הזיכרון הראשון שלנו הצטרפו אלינו משפחותיהם של שני צעירים נוספים מקהילתנו, שנפלו בעזה שלושה שבועות אחריו.
אני לא מרגישה כמו מישהי מנוסה. זה עדיין חדש, ועצוב, ונורא. הכאב זהה לכאב של השנה שעברה – ואף גדול יותר – בשל ריבוי המשפחות החדשות ובגלל שהמלחמה עדיין נמשכת
מאז, החלקה הצבאית הקטנה בבית העלמין שלנו הורחבה – ושוב הורחבה. תחילה קברו את החיילים החדשים בצפיפות רבה יותר, ואחד מהם נטמן בתחילת שורת הקברים היחידה. אבל כשנפל, באוקטובר 2024, החייל האחרון שנקבר אצלנו – אב לעשרה ילדים – החלו הרשויות להכין שורה שנייה, ובאופן מצמרר נחפרו גם קברים ריקים לעתיד, שכעת, למרבה הברכה, מכוסים.
השנה אנו נחשבים ל"בעלי ניסיון", ואלינו יצטרפו משפחותיהם של חמישה חיילים נוספים מקומיים שנפלו מאז יום הזיכרון האחרון במלחמת חרבות ברזל, ומשפחתו של שוטר שנהרג בפיגוע ירי סמוך ליישוב שלנו. אבל אני לא מרגישה כמו מישהי מנוסה. זה עדיין חדש, ועצוב, ונורא. הכאב זהה לכאב של השנה שעברה – ואף גדול יותר – בשל ריבוי המשפחות החדשות ובגלל שהמלחמה עדיין נמשכת.
מה המקום שלנו?
וככל שיום הזיכרון הזה מתקרב, אני לא באמת יודעת מה המקום שלנו. המשפחה שלנו היא כבר "חדשות ישנות". עמיחי נפל רק שלושה חודשים אחרי תחילת המלחמה. "חשבתי שכבר תתגברי על זה", אמרה לי מישהי. הלוואי שיכולתי, גם כשאני יודעת שלא ארצה לעולם לשכוח את בני המוכשר, עם החיוך הרחב והאופי השקט. אני לעולם לא אתגבר על זה.
בסוף השבוע האחרון השתתפתי בתוכנית של ארגון "משפחה אחת" יחד עם מאות הורים שכולים – רובם ממלחמת חרבות ברזל, אך גם כאלה שאיבדו את ילדיהם במלחמות ובעת פיגועים קודמים.
הייתי רוצה לחשוב שלא נראיתי חלולה בעיניים כמו כמה מההורים השכולים הטריים ביותר, אם כי היו רגעים במהלך סוף השבוע שבהם הרגשתי אבודה בדיוק כמו בהתחלה. אני חושבת שחלקם קיוו שנוכל להציע להם מילות חוכמה, אבל אין לי תשובות.
הערכתי את ההורים המנוסים יותר, שאמרו לנו שנמשיך להתאבל לנצח, אך גם הבטיחו לנו שנחווה שמחות גדולות – גם אם תמיד יעמדו בצילם של אלו שאיבדנו.
וכבר הרגשנו זאת. שישה חודשים בלבד לאחר שבננו נהרג בעזה ב-1 בינואר 2024, רקדתי בחתונתה של בתי הבכורה. בכיתי כשהצלם צילם תמונה שלה עם אחיה – כי עמיחי לא היה שם. וכולנו בכינו מתחת לחופה, כשנזכרנו בעמיחי והובלנו את אורחינו בתפילות לשלום החיילים והחטופים.
עדי עמיחי
ולפני שבוע חגגנו את הברית של נכדנו הראשון. ילד שלעולם לא יכיר את דודו – מלבד דרך התמונות והסיפורים שנספר לו. אבל הוא יהיה קשור לעד לדודו – כי הוא נושא את שמו: עדי עמיחי.
ובעוד חיבור מופלא אף יותר – הילד הזה הוא חלק משרשרת שמתחילה עם אבי. השם הראשון, עדי (תכשיט), הוא על שמו של אבי, צורף, שעבודותיו עדיין נחשבות ליקרות ערך בקרב המשפחות שמחזיקות בהן.
אבי, מרטין ה' שפיגל, שרד את השואה והיגר מארצות הברית ממחנה עקורים יחד עם אחיו ואחיותיו, אף שתכנן לעלות לישראל כדי לסייע בבניית המדינה. חשבנו שסגרנו את המעגל הזה כשעלינו ארצה לפני 25 שנה, ובמיוחד כששני בנינו לבשו את מדי צה"ל – דבר שאבי לא הספיק לראות.
היום אנחנו ישראלים הרבה יותר ממה שדמיינו. והנכד הישראלי החדש שלנו יישא עימו את סבו ואת דודו במסע המתמשך לבניין הארץ.
הכותבת היא חברת מערכת Ynetnews
