במרפסת של אלקנה בוחבוט, מעל דירת אימו במבשרת ציון, נושבת רוח אבל האוויר כבד. הוא מדבר לאט, עוצר, חוזר אחורה, מנסה לחבר שעות וימים לכדי תמונה אחת רציפה. לפעמים הוא עוצם עיניים, לפעמים מחפש מילים, לפעמים מבקש רגע. שנתיים של שבי לא מסתדרות כסיפור ליניארי, אלא כשברי זיכרונות – מכות, רעב, חושך, פחד וחוזר חלילה. רק אחרי שהוא מניח את ההווה על השולחן הוא מצליח לשרטט סיפור קוהרנטי על מה באמת עבר עליו מתחת לאדמה של רצועת עזה, ואיך נראים החיים כשכל יום הוא מאבק להישאר בחיים.
"אלה היו שנתיים של סבל ואי-ודאות", הוא פוסק. "בכל יום שהתחיל לא היה לי מושג אם אמות או אחיה. הייתי מנותק מהכול, ובעיקר מרבקה ומראם (אשתו ובנו שהיה כבן שלוש בזמן החטיפה, ה"כ). כל הזמן מחשבות - מה איתם? איפה הם? מה סיפרו לילד? איך הוא מתמודד? זה מטריף. זה היה הכי קשה".
המפגש של אלקנה בוחבוט ומשפחתו אחרי החזרה לארץ:
(צילום: דובר צה"ל)
לפני 7 באוקטובר היה בוחבוט אב ובעל, יזם, ואיש של מוזיקה וחברים. הוא היה אחד ממארגני מסיבת הנובה, אירוע שהיה מושא גאווה עבורו, ועליו הוא עמל במשך חצי שנה עם שותפיו וחברי הילדות שלו, התאומים אושר ומיכאל וקנין ז"ל. אבל מתקפת חמאס הפכה את המתחם לזירת טבח. שני חבריו נרצחו והוא נחטף לעזה, שבה נשאר 738 ימים עד ששוחרר עם 19 חטופים נוספים באוקטובר האחרון.
"חיכינו כל כך הרבה להפקה הזו ועבדנו עליה המון", הוא מספר. "אחרי כל הקשיים שעברנו, רבקה ואני, זה היה רגע שיא. גרנו אצל ההורים, היו מורכבויות, המצב הכלכלי לא היה טוב, ובדיוק הגעתי לאיזו נקודה שהלכתי על זה, על הכול, וזה הצליח לכאורה. אבל אז הגיע הסיוט, והכול השתבש".
כבר כשהחלו המטחים הבין בוחבוט שעליו לסגור את הרחבה בנובה, וקריאותיו למבלים להתפזר תועדה בווידאו. "אנשים נשכבו על הרצפה בבהלה, ואז התחיל הכאוס", הוא משחזר. "מסע ציד. טבח. גופות. דברים קרו מהר מאוד. פתאום הגיעו איזה 70 מחבלים. הם עברו עם הנשק, שברו חלונות של רכבים, וידאו הריגה. חיות אדם. הם ירו באנשים מתים".
בוחבוט נתפס חי על ידי המחבלים כשהוא עוד לא מבין מה מצפה לו. "העמיסו אותנו על טנדר ומשם לעזה", הוא ממשיך. "יצא שהייתי ברכב מעל אנשים אחרים, אז אני ספגתי את כל הפיצוצים. כל שלוש דקות מישהו מרים לי את הראש ומפוצץ במכות. השני יורה בנשק ומיד מצמיד לי אותו במכה לרגל, כשהוא חם, שוב ושוב. בעזה חשבו שאולי יש לי קליע ברגל, כי היא הייתה פתוחה עד העצם מהמגע של הנשק הרותח. התחילו לחטט לי בה. לא הסכמתי. אמרתי להם שמבחינתי אפשר לקטוע אותה, רק שלא ייגעו בה".
ספק אם יש ישראלי שישכח את אחד הסרטונים הראשונים שהופצו מעזה בבוקר 7 באוקטובר: חבורת ישראלים פצועים במעין מחסן חשוך, ידיהם קשורות מאחורי הגב, שוכבים כשפניהם לכיוון הרצפה, והצלם עובר ביניהם. המבט המבועת של בוחבוט נצרב בתודעה.
"הדבר הראשון שעשו לנו בעזה זה להכניס אותנו לחדר הזה ולהרביץ לנו", מספר בוחבוט. "בראש עברו לי דברים מטורפים. דיברתי עם אלוהים. אמרתי לו 'שחרר אותי מהסבל הזה. תן לי כדור בראש'. שאמות מזה, רק שלא יהרגו אותי בלינץ'. חשבתי רק על ראם שיגדל בידיעה שאבא שלו מת בלינץ' של חמאס. במהלך החטיפה קיבלתי אגרוף כל כך חזק שהרגשתי שאני מתחיל לאבד הכרה, וחשבתי לעצמי – אם זה באמת קורה, מה המחבל יעשה איתי? יחשוב שאני מת ויוודא הריגה? כבר ראיתי סביבי הכול שחור, אז ספרתי שוב ושוב עד 10. רק לא להתעלף.
"הייתי בהלם, כולי פצוע וזה לא היה הגיוני. זו הרי הייתה המסיבה שלי. איך מהשיא הזה, מהתחושה שכבשנו את האוורסט, כל השותפים והחברים יחד שמחים ומצליחים, איך מפה הגעתי לעזה? עד היום אני לא מעכל את זה".
יורקים עליך, ואתה אומר תודה
השבי היה שגרה של זוועות. או כפי שבוחבוט מגדיר זאת, "הזמן עובר, הסבל נשאר". כמו חטופים רבים אחרים, גם הוא מסכים שלא פעם ההתעללות הפסיכולוגית מצד המחבלים ששמרו עליו הייתה קשה יותר מההתעללות הפיזית.
"אני יודע שחיילים נהרגים, חטופים מתים, ואני שורד. עוד שעה, עוד יום, עוד ערב, עוד לילה, ודי, כבר אי אפשר", הוא אומר. "בהרבה מקרים אמרתי שאני לא יכול יותר. הגעתי למצבים של ניתוק וחוסר תקשורת. נפלתי פנימה. כבר כשהייתי חייל הבנתי שאם אפול בשבי, אז יתעללו בי פיזית. אבל נפשית הייתי פחות מוכן. זה גמר אותי.
"אני אבא שעשה הכול עם ראם, אנחנו החברים הכי טובים, והמחשבות עליו גמרו אותי. המחבלים קלטו שזו החולשה שלי, יותר מההיבט הפיזי, אז הם התעללו בי בדיוק בנקודות האלה. אמרו לי שאמא שלי מתה, שרבקה כבר לא איתי, או שהיא גם מתה. מחבל פעם שאל אותי איך קוראים לבן שלי, וכשעניתי הוא אמר לי, 'אני מתפלל שהבן שלך ימות'. ומולי הוא מתחיל לכרוע ולהתפלל. ואתה לא יכול לעשות כלום. במלחמה עם איראן אמרו שנפל טיל ואישה וילד נהרגו. אין לך מושג מה אמיתי ומה לא".
אפריל 2025, סרטון של בוחבוט שפרסם חמאס:
התיעוד של אלקנה בוחבוט ממתחים הנובה
(צילום: אלקנה בוחבוט, אליאל סעד)
בזמן שאלקנה היה במנהרות עזה, ניהלה רבקה אשתו מאבק עיקש ובלתי פוסק להשבתו. היא דיברה מעל כל במה אפשרית, פגשה מקבלי החלטות, התראיינה שוב ושוב, והחזיקה את שמו ואת סיפורו בתודעה הציבורית, גם ברגעים שבהם התקווה התערערה. במקביל היא גידלה לבדה את בנם, ראם דוד, היום בן חמש, שחי שנתיים בלי אבא – עם שאלות שאין להן תשובות וגעגוע יומיומי.
ארבעה סרטונים של אלקנה צולמו במנהרה החשוכה בעזה ופורסמו בזה אחר זה. אבל יש עוד סרטון, מזעזע באכזריותו, שלא פורסם ועליו אלקנה מספר לראשונה: "הכתיבו לנו מה להגיד, אבל הזעקה הייתה אמיתית. עם הסרטון שלא יצא הם הלכו הכי רחוק. הוציאו לנו דם מהידיים. הרביצו לנו כי רצו שניפצע כדי להצטלם ככה. הם רצו לדמות סצנות של התאבדויות". הוא מראה את הסימנים בידיים: "הם אשכרה רצו שנצטלם אחרי ניסיון התאבדות לכאורה ופוצצו לי את היד בשביל זה".
אלקנה שותק לרגע, המבט יורד, והוא ממשיך: "בחצי שנה האחרונה המצב היה הכי קשה. הרעיבו אותנו והגענו למצבים קיצוניים. התנכלו לנו כל הזמן ובכל מקום, גם במקלחת, על כל דבר הכי קטן. רצו לעשות לנו הכי רע שאפשר, והצליחו. אכן היה הכי רע שאפשר. וכל זה כשבמקביל מפציצים לידינו, במרחק של מטרים. אתה בטוח שהטיל הבא יפגע בך. המנהרה רועדת ואתה בטוח שאתה תיקבר פה. אז אתה מפחד. לא ישן.
"אתה יחף, זרוק כל היום כמו שקית זבל, מנותק מכל העולם. מרביצים לך, משחקים בך. זה חולני. אוהד בן עמי ואני היינו היחידים שהלכנו למחבלים להביא אוכל. הלכנו מבוהלים, כי את לא יודעת מה יקרה שם. הם יכולים לירוק עליי, ואני צריך להגיד 'תודה'. אחת ההתעללויות הכי קשות הייתה כשהיינו הולכים אליהם לקחת אוכל, אם היה, ואז הם היו מכריחים אותנו לראות סרטונים".
איזה סרטונים?
"הכריחו אותנו לראות מחבלים צולפים בחיילים או מניחים מטענים. הראו לנו גם סרטונים שלהם מרביצים ומתעללים בהם, באחים שלי (החיילים שנחטפו, ה"כ). אתה כל כך כועס, ואין לך מה לעשות. זה חוסר אונים מוחלט. אתה במנהרה ממולכדת, מוקף מחבלים, מטענים, נשקים על הקירות. אין לך מה לעשות".
בוחבוט ואחרים שהיו איתו כבר סיפרו על משחקי חולניים של השובים, למשל כשדרשו מהחטופים לבחור מי מבינם יוצא להורג. מתברר שזה לא היה מקרה חד-פעמי. "פעם אחת הגיע מחבל עם קאטר", הוא מספר לראשונה. "הוא אמר לנו 'תבחרו למי אני מוריד אצבע'. ואנחנו צועקים, מבקשים, מתחננים. זה לא עניין אותו. הוא אמר לנו 'אני צריך לחזור למפקד שלי עם אצבע, עם דם. אתם רוצים שהוא יבוא? או שאני אבחר ביניכם?'. בסוף הוא אמר, 'טוב, בפעם הבאה'".
שבוע הראשון של השבי, עדיין מעל האדמה, שקל בוחבוט ניסיון בריחה. "היה לנו איזה רעיון להשתלט על המחבלים בזמן שהם מתפללים, לקחת סדין לבן, לצייר מגן דוד, לעלות אותו לגג ולסמן למסוק עם פנס מהבהב", הוא מספר. "אבל מהדירה הזו הורידו אותנו למנהרה ומשם כבר אי אפשר לצאת.
"צריך להבין שבמנהרה אין הבדל בינך לבין אדם מת. שניכם קבורים למטה, בלי אוויר, עם חרקים ותולעים. אולי ההבדל היחיד זה שהלב שלך פועם. אבל חוץ מזה אתה גופה. בלי אוכל, בלי אוויר, בלי רעש של ציפורים, של מכוניות, של ילדים. רזה, בדיכאון. זה ניסוי בבני אדם".
כל רעש הוא טריגר
האובדן של התאומים אושר ומיכאל וקנין ז"ל, חברי הילדות שלו ושותפיו להפקת המסיבה, מלווה את בוחבוט כל הזמן. הם עשו הכול יחד – מהצבא, דרך ההפקות הראשונות, ועד הנובה. בשבי, וביתר שאת מאז שחזר, תחושת האשמה לא מרפה: למה הוא חי והם לא? למה הוא יצא משם?
לפעמים זו מחשבה חדה וברורה, ולפעמים רק משקל כבד על החזה, כזה שאין לו ביטוי במילים. הוא חוזר שוב ושוב לרגעים האחרונים במסיבה, להחלטות הקטנות, לשניות שבהן הכול התפרק, ושואל את עצמו אם משהו היה יכול להיות אחרת. גם כשהוא יודע שאין תשובה.
"זה לכל החיים", הוא אומר. "אין משהו שיגרום לי לשכוח את הדברים. זה ברמה של להתעורר באמצע הלילה ולשאול 'למה אני?'. לפעמים אני ממש נשבר, מתפרק. מה שכן, החיים חזקים מהכול וצריך לבחור בהם, להתקדם. אבל זה ילך איתי תמיד. לפעמים לפני שאני נרדם אני מבקש שאושר ומיכאל יבואו לי בחלום. לפעמים אתה נשבר, מתפרק".
רגע החזרה הביתה היה המשמעותי בחייך?
"כן, אחרי לידת ראם. לצאת מהמקום הזה על הרגליים זה נס. השגחה פרטית מטורפת. לצאת חי אחרי כל המוות שראיתי בשנתיים האלה? עד עכשיו אני לא מעכל את זה".
שורדי השבי בוחבוט, יוסף חיים ואוהד בן עמי בטיול בארה"ב
אבל הטריגרים קשים ורבים. אפילו רעש המצלמה, בבית הבטוח שלו במבשרת ציון, נשמע לו כמו צרורות. "זה כמו הרעש היה של הנק"ל (נשק קל, ה"כ) שהייתי שומע. זה עוטף אותך ולא מרפה. זה בא לידי ביטוי בכל דבר. היום כשאני נועל לראם נעליים, אני חושב על זה שהייתי יחף שנתיים. אני שוטף כלים, וחושב על הכלי במנהרה".
כבר יש לך שגרה?
"לא. אני קם בבוקר וחי משעה לשעה. לפעמים אני כאמור גם קם באמצע הלילה עם מחשבות, זיכרונות, תמונות של מוות, מנהרות, מחבלים. ואני כמובן גם הולך לישון עם זה. לפעמים אני גם מצליח ליהנות ולראות את הטוב, אבל זה עדיין לא שלם. תמיד יש הרגשה שמשהו חסר".
מה עושה לך טוב?
"לראות את רבקה וראם לידי כל יום. אני גם מטפל בעצמי. השיקום הזה לא פשוט. למשל להתחבר לראם שוב, אחרי ששנתיים לא הייתה לו דמות אב. זה תהליך והוא יהיה ארוך. גם אמא שלי חולה וזו עוד מלחמה. זה לא מקל. אנחנו נלחמים פה על הרבה דברים.
"החלום שלי הוא להביא לראם אח או אחות כמה שיותר מהר, ושיהיה להם בית פה בארץ לישון בו. זה מה שאני רוצה. אנחנו זקוקים לזה. גם אני וגם רבקה, בעצם כל המשפחה, נמצאת בטיפולים ובכל כך הרבה התמודדויות. אנחנו לא מצליחים לחזור לשגרה. וזה כל מה שאנחנו רוצים".
לבקשתו של בוחבוט פתחה עמותת "להושיט יד" קמפיין גיוס המונים עבורו. "אני שם את הבושה בצד כי אין לי ברירה", הוא אומר. "אני רק רוצה לחזור להיות בעל ואבא אמיתי לילד שלי. אני רוצה לשקם את הנפש שלהם ואת נפשי שלי".
