ניו יורק רחוקה. רחוקה מאוד.
לא רק במרחק של אלפי קילומטרים מישראל.
רחוקה בכאב, רחוקה מהמציאות, רחוקה גם מתחושת האחריות.
בזמן שאזרחי ישראל מבלים עוד סוף שבוע של אזעקות, חרדה, לוויות, בתי עלמין טריים ודאגה לילדים שבחזית ובמילואים, עלו מטוסיהם של חברי הכנסת, השרים ובכירי המערכת לניו יורק, לקראת המצעד השנתי לחיזוק הקשר עם ישראל.
לכאורה, אירוע חשוב.
בפועל, תמונת ניתוק קשה ומקוממת והתמונה מתרחבת.
המצעד עצמו מתקיים היום אך התמונות והדיווחים כבר החלו לזרום, נחיתות מוקדמות, סיורים, מפגשים חגיגיים, מסעדות, קניות, חליפות מגוהצות, בתי מלון מפוארים ואווירת סוף שבוע אמריקאית מושלמת.
והכול בזמן שבישראל המציאות נראית אחרת לחלוטין.
כאן אין חלונות ראווה נוצצים.
כאן יש בתי קברות.
כאן יש משפחות שכולות שממשיכות לספור ימים מאז אותו בוקר ארור.
כאן יש חיילים שנכנסים שוב ושוב לשדה הקרב.
כאן יש הורים שמחכים לטלפון ומפחדים לענות לו.
וכאן יש אזרחים שמבקשים קודם כול הנהגה שתהיה איתם, לפני שתצטלם עבורם.
האירוניה קשה במיוחד השנה.
דווקא כאשר ישראל מצויה באחת התקופות הקשות בתולדותיה, דווקא כאשר האמון הציבורי במערכת השלטונית נמצא בשפל חסר תקדים, דווקא כאשר הפער בין הציבור לנבחריו הולך ומעמיק, בוחרת הנהגת המדינה להעביר סוף שבוע מעבר לים.
דווקא כאשר ישראל מצויה באחת התקופות הקשות בתולדותיה, דווקא כאשר האמון הציבורי במערכת השלטונית נמצא בשפל חסר תקדים, דווקא כאשר הפער בין הציבור לנבחריו הולך ומעמיק, בוחרת הנהגת המדינה להעביר סוף שבוע מעבר לים
סוף שבוע שהחל כבר ביום חמישי, הרבה לפני המצעד עצמו.
סוף שבוע של מלונות, מסעדות, פגישות חגיגיות, קניות והזדמנויות צילום.
סוף שבוע שבו נדמה כי עבור חלק מנבחרי הציבור, ניו יורק הפכה לרגע למרכז העולם, בעוד מדינת ישראל נותרה להתמודד לבדה עם כאביה.
גם המבוכה סביב האירוע אינה נעלמת מן העין. העובדה שראש עיריית ניו יורק אינו משתתף השנה באירוע, לראשונה מאז 1966, מטילה צל על חגיגות התמיכה והאחדות שמנסים להציג.
אבל המבוכה האמיתית אינה בניו יורק.
המבוכה האמיתית היא כאן, בישראל המדממת.
במדינה שבה משפחות מתמודדות עם אובדן בלתי נתפס.
במדינה שבה אלפי לוחמים ממשיכים לשאת את עול המלחמה.
במדינה שבה קהילות שלמות מנסות לשקם חיים שנחרבו.
ובמדינה שבה הציבור מביט בהנהגתו ושואל שאלה פשוטה:
האם אתם באמת איתנו?
האם אתם עוד ראויים לנו?
בזמנים כאלה, מנהיגות אינה נמדדת בנאומים על בימות מעבר לים.
היא נמדדת בנוכחות.
בדוגמה אישית.
בהבנת גודל השעה.
ובהבנה שלפעמים הדבר החשוב ביותר שמנהיג יכול לעשות הוא פשוט להישאר עם עמו.
בסופו של דבר, לא התמונות מהמצעד יישארו בזיכרון.
יישאר הפער.
אייל אשלצילום: יאיר שגיאהפער בין מי שממשיכים לקבור את ילדיהם כאן, לבין מי שבילו סוף שבוע של נוחות מעבר לאוקיינוס.
הפער בין הריח החריף של אבק השריפה בישראל לבין ריח הבושם במסדרונות המלונות בניו יורק.
והפער הזה, גדול וכואב יותר מכל מרחק גיאוגרפי.
ניו יורק רחוקה אך מנהיגינו רחוקים הרבה יותר.
בזמן שאזרחי ישראל סופרים חללים, אזעקות ודמעות, נבחרי הציבור סופרים מיילים, קבלות ותמונות מניו יורק.
מנהיגות אינה נבחנת במצעד מעבר לים, אלא בנכונות להישאר לצד העם בשעותיו הקשות ביותר.
זהו המבחן האמיתי של שליח ציבור.
לא כמה רחוק הוא טס למען המדינה, אלא כמה קרוב הוא נשאר לאזרחיה בשעת כאבם.
