אחת, שתיים, שלוש.
אתה סופר בלב, בלב המרחב הכמעט מוגן. מעליך שמיים בליסטיים, ואטמוספירה של אי-ודאות ופחדים, של מלחמת כוכבים.
אתה שומע את רגעי היירוט. לפעמים מרוב שהם רבים זה נשמע כמו צרור. אבל מה שמטריד באמת זה רגעי השקט. הרווחים שבין היירוטים. זה ברור: משהו יפספס, אין מאה אחוז. וכמה בעצם עובר מרגע הפספוס ועד שהטיל מגיע למטה? אתה סופר בלב.
אחת, שתיים, שלוש.
האזעקות כמעט בכל הארץ. זה אומר שטיל יכול ליפול בכל מקום. הגורל חזק באוויר. הוא כמעט סמיך. גורל לאומי ואישי. אין עוד פינה ביקום הזה, שבה האווירה משתנה מהר כל כך כמו אצלנו. רק מקודם היינו באופוריה גדולה. התבדחנו שעכשיו מטוסי ריסוס יכולים לתקוף טהרן. בקאי, מה שתרצו. ואז, כמו מיוזמתנו, התמלאנו לחץ קיומי. עמדנו שעות בתור בסופר בשביל שישיית טונה, כאילו שמישהו הולך לפתוח טונה בממ"ד. ועכשיו, כשמעלינו אפוקליפסה, סופרים בלב.
אחת, שתיים, שלוש.
בשישי בבוקר ראיתי שכנה. היא ליוותה לאוטו שני ילדים שנקראו לצבא. והפנים חרושי הדאגה שלה, הפנים שלה, כמו צעקו הכול. ועדיין כל מי שסביבי שמוזעק מתגייס בלי היסוס. כשיש משמעות השליחות ברורה. חבל שאי-אפשר לומר את זה על כל הקרבות שלנו. וגם עכשיו, בכל אופן, בממ"ד, התחושה היא של שליחות. של עמידה צודקת. העם האיראני לא אויב. ליבנו איתו וליבנו איתנו. אבל השלטון שלו עשה כל כך רע. והוכיח שאסור שיהיה לו נשק גרעיני. הינה, תראו מה הוא מתקיף, אזרחים שסופרים בלב.
אחת, שתיים, שלוש.
אנחנו אחרי לילה ללא שינה. אחרי שנה ושמונה חודשים ללא שינה. כמה לא ירו עלינו. מאיפה לא ירו עלינו. לבנון, עזה, תימן, סוריה, איראן. זה בלתי נסבל. ועדיין השלטון האיראני לא מבין שהוא לא נלחם רק בצבא למוד קרבות - אלא נגד עורף למוד קרבות; נגד עם שהתעורר לחייו בוקר אחד באוקטובר.
כל תא בנו צרוב אזעקות. צרוב רגעי הצלחות ופגיעות. כל כך הרבה עוצמה יש בנו. כל כך הרבה עוצמה. ועכשיו נשאר לספור עד שגם המערכה הזו תהיה מאחורינו.
אחת, שתיים, שלוש.
האיש שכל חייו זעק נגד איראן כאילו מגשים סוף סוף את ייעודו. וגם איכשהו, בדרכו העקומה, מאחד אותנו לרגע. דרך קרב נוסף. רק שנישאר יחד כשתיגמר הספירה
אתה חושב שוב על הגורל. על נתניהו. האיש שנבחר וכמו נכפה להוביל אותנו בעת הזו. אין בו אמון רב, זה נכון. הוא לא השכיל לתרגם את המלחמה בעזה לשחרור חטופים ולמציאות של שחרור. ובכלל, הוא יודע להתחיל דברים אבל לא לגמור. ועדיין האיש שכל חייו זעק נגד איראן כאילו מגשים סוף סוף את ייעודו. וגם איכשהו, בדרכו העקומה, מאחד אותנו לרגע. דרך קרב נוסף. רק שנישאר יחד כשתיגמר הספירה.
אחת, שתיים, שלוש.
