לאחרונה אנו רואים מעבר צד משמעותי בתפיסת הנשים את מקומן בחברה באיראן. הנשים אינן רק קורבנות של משטר מדכא, אלא שחקניות מרכזיות במאבק לשינוי חברתי עמוק. לא דרך הנהגה פורמלית, או מפלגות מבית, אלא דרך בחירות קטנות לכאורה בחיי היום יום. דווקא במקום שבו המשטר ביקש לשלוט בנשים יותר מכל, נוצר מוקד ההתנגדות החזק ביותר- דרך הלבוש.
זוהי אינה מחאה קלאסית, לא צריך להגיע להפגנה כדי לראות זאת. בחודשים ובשבועות האחרונים מופצים שוב ושוב תיעודים מבתי קפה בטהרן וערים גדולות נוספות, בהם נשים יושבות ללא חיג’אב ובבגדים מערביים לחלוטין, לא במחאה קולנית, אלא כחלק משגרה. בתי הקפה הללו אינם מחתרתיים, אלא מקומות פתוחים, פעילים, שמשרתים קהל רחב. עצם הנוכחות הנשית כך, בלי הסתרה ובלי התנצלות, היא הצהרה. זו אינה הפרת חוק לשם פרובוקציה, אלא נרמול של מציאות חדשה.
דוגמה נוספת הגיעה לאחרונה מעולם הספורט: במרתון שהתקיים בתחילת דצמבר באי קיש נראו נשים רצות ללא כיסוי ראש מלא, חלקן אף עם שיער גלוי בניגוד מוחלט לקודים שהמשטר מבקש לאכוף. גם כאן, לא סיסמאות ולא שלטים. רק גוף בתנועה, במרחב ציבורי, שמסרב להיעלם. מארגני התחרות אגב, נקראו לחקירה ואף נעצרו בשל "הפריצות" שהתאפשרה במירוץ, אך המסר כבר עבר, ואיתו גם הטבעת חותם נוספת עבור האישה האיראנית.
המשטר, מבין היטב את האיום ולכן גם אנו שומעים על אינספור דיונים בתוככי המשטר העוסקים בנושא. נשים מערערות לא רק על חוק ספציפי, אלא על יסודות האידיאולוגיה עצמה. כאשר אישה בוחרת לא לציית לחוקי הצניעות, היא לא רק מפרה חוק - היא שוללת את הלגיטימציה של המדינה לקבוע כיצד ייראה גופה ואיך תתנהל זהותה. זו פעולה שקטה, אך חתרנית מאוד שמשפיעה על החברה כולה. גברים צעירים מצטרפים, תומכים, ולעיתים לומדים מחדש מהי מחאה אזרחית. המשפחה האיראנית משתנה, השיח הציבורי מתרחב, והפחד שהיה במשך שנים כלי שלטוני מרכזי- מתחיל להיסדק. נשים לא מבקשות להיות סמל. הן מבקשות להיות חופשיות. ובדיוק בגלל זה הן הופכות לסמל.
סיכון אדיר
ורגע צריך לומר בכדי שלא נטעה לחשוב כי בפעולות אלו אין סיכון. כל אישה שבוחרת לצאת מביתה ללא חיג'אב או עם ביגוד מערבי לא צנוע לוקחת על עצמה ועל משפחתה סיכון אדיר.
ההבדל היום הוא באובדן הפחד. דור צעיר של נשים איראניות אינו רואה בציות ערך, ואינו תופס את המשטר כסמכות מוסרית. עבורן, המאבק אינו אידיאולוגי אלא קיומי: הזכות לבחור איך להיראות, איך לנוע ואיך לחיות
אומנם לאחר מותה של מאהסה אמיני ב2022 החל המשטר לברור את צעדיו האגרסיביים כלפי אזרחים ברחובות, אך אל לנו לטעות- האכזריות והיד הקשה כלפי אזרחים וכלפי נשים בפרט עדין נוכח ואימת ה"אח הגדול" שצופה בנתיניו באמצעים דיגיטליים מתקדמים, עדין שורה ברחובות.
דנה שמח צילום: סטודיו יאקההבדל היום הוא באובדן הפחד. דור צעיר של נשים איראניות אינו רואה בציות ערך, ואינו תופס את המשטר כסמכות מוסרית. עבורן, המאבק אינו אידיאולוגי אלא קיומי: הזכות לבחור איך להיראות, איך לנוע ואיך לחיות.
כל ניסיון של אכיפה מצד המשטר, מדגיש את הפער בין שלטון שנאחז בכפייה לבין חברה שכבר השתנתה.
איראן לא עומדת בפני מהפכה קלאסית, אלא בפני תהליך עמוק של שינוי חברתי. ונשים נמצאות בלב התהליך הזה - לא כסמל, אלא ככוח. כאשר נשים משנות את היומיום, הן משנות מדינה שלמה.
דנה שמח היא חוקרת עצמאית פרשנית ומרצה על איראן מאז המהפכה האיסלאמית. יוזמת ומנהלת את פסטיבל הקולנוע האיראני הראשון בישראל שהתקיים בשדרות
