פחד מ"מיסקלקולציה", חישוב שגוי, היה הנימוק שבגללו בכירי מערכת הביטחון לא העירו את ראש הממשלה בליל השבעה באוקטובר. הם חששו שהסימנים המעידים מעזה אינם מלמדים על פשיטה רחבה, ושפעולה יזומה תדרדר את המדינה למלחמה שחמאס נערך אליה היטב. אבל "חישוב שגוי" הוא גם ההגדרה המדויקת למאמצי קמפיין הליכוד לצבוע כעת את יאיר גולן וראשי הצבא בצבעים של בגידת גנרלים.
נתניהו
(צילום: לע"מ)
החוט המקשר בין סרטוני התעמולה של הליכוד הוא הניסיון לבסס את תחושת הרדיפה של הימין בידי השמאל. זה המסר שעובר בין סרטון "אני ביביסט", קמפיין "כוח 100", סרטון החרם (המזהיר מפני החרמת עסקים של תומכי ימין) ועד להטחת אשמת הבגידה ביאיר גולן - ואפילו הפיכת מציאת שרידי האלטלנה לתזכורת מחנאית: הקריאה למצביעי המחנה הלאומי להתכנס שוב סביב מנהיגם, מתוך הטיעון הוותיק שהחרם על נתניהו אינו אישי - הוא חרם על המחנה כולו.
הטקטיקה הזו עבדה לנתניהו בעבר. כתב האישום הציבורי הראשון נגדו הוגש כבר ב-1995: החטא הקדמון של העמידה על המרפסת בכיכר ציון הוביל לגל שנאה נגדו. המחנה - שהתנגד בצדק להסכם שפגע אנושות בביטחון ישראל – ידע שרק יגאל עמיר אחז באקדח כשרבין נרצח, לא נתניהו ולא כלל המחנה. ההאשמה נגד המנהיג הפכה למתקפה על הבוחרים.
החוט המקשר בין סרטוני התעמולה של הליכוד הוא הניסיון לבסס את תחושת הרדיפה של הימין בידי השמאל. זה המסר שעובר בין סרטון "אני ביביסט", קמפיין "כוח 100", סרטון החרם ועד להטחת אשמת הבגידה ביאיר גולן - ואפילו הפיכת מציאת שרידי האלטלנה לתזכורת מחנאית
כתב האישום השני הגיע מהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. היחסים המפוקפקים בין פוליטיקאים לתקשורת לא נראו לימני הממוצע כעילה סבירה לאישום. גם לא הסיגרים. הימשכות הדיונים, סאגת הרפורמה המשפטית וההתנגשויות החוזרות ונשנות עם בית המשפט העליון, רק המחישו את הטיעון המוצדק בדבר זיהום פוליטי עמוק של המערכת. שוב, הרדיפה האישית התגלתה כמאבק מחנאי נגד הימין כולו.
ואז הגיע שבעה באוקטובר
היום, כשכוכבת הרשת אודיה פינטו זקוקה ל"רמז" בפריים-טיים כדי לזהות את יצחק רבין, ברור שהרצח ההוא נדחק לספרי ההיסטוריה. נפתלי בנט מודה שהוא מעדיף עסקת טיעון בתיקי האלפים, וברור שהאישומים הישנים לא מטרידים את הבוחר הימני הממוצע. אבל יש כתב אישום שלישי, היסטורי ושותת דם, שנתניהו אינו מצליח לנרמל: שאלת האחריות.
הוא מנסה, כמובן. תחת הנהגתו חוסלו ראשי חמאס וחיזבאללה והצמרת הצבאית של איראן - סמלי שלטון מובהקים והישגים טקטיים משמעותיים. סביר גם להניח שעמידתו בלחצים כדי למשוך את המלחמה לשלב שבו ייווצרו ההזדמנויות לאותן פעולות סייעה לכך. אלא שבשלוש החזיתות, נדמה שהקונספציה חזרה: חמאס שוב משגר עפיפונים - אותו איום "קטן" שהמערכת התעקשה להכיל - וחוזר להפגין שליטה ברחובות הרצועה. חיזבאללה משתקם, וההרתעה מול איראן מקרטעת.
נתניהו ממקד את שאלת האחריות בשיחת הטלפון שלא קרתה. אלא שלא רק צה"ל חטא ב"מיסקלקולציה". גם נתניהו לאורך השנים בנה ומימן את אותה קונספציה שקרסה. הוא הכיל את חמאס פעם אחר פעם, קנה (ומכר!) את סיפורי ההרתעה המדומים, והעביר במזוודות את הכסף הקטארי שהפך ארגון טרור למפלצת. ההתחמקות העיקשת שלו מהקמת ועדת חקירה ממלכתית בטענות לפוליטיזציה מעידה יותר מכל שהוא אינו מחפש לרדת לחקר האמת ולתקן, אלא לגייס סביבו את המחנה מחדש.
עקיבא לםהחרמות שהוטלו עליו בעבר הופנו כלפיו כי הוא ימני. אולם הדרישה להחליפו כעת לא נובעת מעמדתו הפוליטית, אלא ממעמדו כמי שעמד בראש הפירמידה הכושלת. זה לא אומר שאיזנקוט, בנט, גנץ ואחרים לא טעו בעצמם, אבל זה כן אומר שנתניהו כבר לא יכול להסתתר מאחורי המחנה. בניסיונו לחמוק מכתב האישום השלישי הוא נאחז כעת בטענות על "מרד גנרלים", אלא שזוהי מלכודת. אם המרד אמיתי, הוא אשם שאיפשר לצבא לגדול למידות הללו תחתיו. ואם הוא אינו אמיתי – הרי שהוא מפרק את אמון הציבור בצה"ל רק כדי להציל את עצמו. וזו "מיסקלקולציה" בקנה מידה היסטורי.
