"התקשורת הישראלית מועלת בתפקידה בכך שהיא לא מציגה תמונות מההרג בעזה", מטיחים קולות ישראלים המבקשים לעצור את המלחמה. הם מהדהדים בכך חלקים נרחבים בדעת הקהל העולמית שמבקרים את ישראל לנוכח התמונות הקשות שמשודרות מהרצועה.
המחזיקים בדעות האלו תופסים את עצמם כמתקדמים ונאורים, אבל הם מדגימים דווקא את הרפיון האינטלקטואלי והמוסרי שנוצר בתרבות שכלי הייצוג העיקריים שלה ויזואליים. כפי שטענו מבקרי תרבות רבים במאה שעברה, בקו התפר של המעבר מתרבות גוטנברגית, המבוססת בעיקר על הכתב, לתרבות ויזואלית: מעבר זה הינו מעבר בעל תוצאות הרות גורל, לאו דווקא חיוביות. זהו מעבר מתרבות של רצף וזיכרון, הפשטה וריחוק, לתרבות של מיידיות ורגשנות. כך כתב, למשל, הסוציולוג היהודי-אמריקאי המרכזי דניאל בל ב-1976: "המדיה הוויזואלית - כוונתי לקולנוע ולטלוויזיה – אוכפת את הקצב שלה על הצופה ובהבליטה תמונות ולא מילים מזמינה את צופיה לדרמטיזציה של המציאות במקום לחשיבה עליה. בַדגש שהחדשות בטלוויזיה מדגישות אסונות וטרגדיות אנושיות, הן מקדמות לא צלילוּת והבנה, אלא רחמנות ורגשנות".
המלחמה שאנחנו נלחמים בעזה הדגימה בכמה צמתים מרכזיים את נחיתותה של הוויזואליה לעומת תרבות הכתב: נחיתות פסיכולוגית, מוסרית ואינטלקטואלית.
הצפייה בסרטונים יכולה לגרום כמובן טראומות וצלקות נפשיות, אך היא גם עלולה לחלל את זכרם של הקורבנות, הנפגעים גם בפרטיותם
ב-7 באוקטובר, באופן אינסטינקטיבי, לא צפיתי בסרטונים הרבים מהטבח שהופצו לכל רוח. אחר כך שמעתי רבים שהתחרטו על שצפו בהם. הצפייה בסרטונים יכולה לגרום כמובן טראומות וצלקות נפשיות, אך היא גם עלולה לחלל את זכרם של הקורבנות, הנפגעים גם בפרטיותם. חשוב לומר: כן קראתי תיאורים מילוליים של מה שאירע באותו יום, וחובה על כל ישראלי לדעת את אשר עשה לך חמאס ביום ההוא. אבל לקרוא - לא לראות.
אחד הדימויים המפורסמים ביותר שנחקקו בתודעה הקולקטיבית שלנו מהמלחמה היה רגע שחרורו של גדי מוזס משבי חמאס. המבט המבטל והלא מתרגש - ואפילו מעט מחייך - שהיה נסוך על פניו של מוזס, כשעבר דרך ההמונים הפלסטינים המשולהבים, הועלה על נס. אבל לא כפי שדימינו חש מוזס "מבפנים". כפי שסיפר בתוכנית "עובדה": הוא חש "פחד אטומי". כשארבל יהוד, ששוחררה יחד איתו, יצאה לפניו מהמכונית, חשב מוזס: "אכלו את ארבל, עכשיו יאכלו אותי". הוא הוסיף עוד "רואים על הפרצוף שלי שאני היסטרי.... הייתי מבוהל, מפוחד". המראיינת אילנה דיין הציגה לצופים את התמונה המפורסמת, עם החיוך, ואמרה: "זאת התמונה שתיזכר". והיא צודקת, התמונה תיזכר. אבל האמת של הסיטואציה נחשפת לא בתמונה אלא במילים. אלף תמונות לא ישוו למשפט שמספר אדם על מה שהרגיש.
ובחזרה למראות הזוועה המשודרים בכל העולם מעזה. עזה תקפה את ישראל ב-7 באוקטובר וביצעה טבח מכוון ונרחב באזרחיה. ישראל יצאה למלחמה בעזה. היא משתדלת לא לפגוע באזרחים, אבל אופי הלחימה של חמאס מקשה מאוד על כך. לפיכך, בצד עשרות אלפי לוחמי חמאס שנהרגו במלחמה, נפגעו גם אזרחים רבים. שיעור היחס בין לוחמים ללא לוחמים בין הנפגעים הוא הנתון היחיד החשוב בדיון הזה, וגם הוא צריך להתחשב במורכבות המיוחדת של המלחמה בעזה. מדינת עזה יכולה להכריז על כניעה בכל רגע ולעצור את המלחמה. אך היא ממשיכה להחזיק בחטופים ומסרבת לכך. האם אי פעם בתולדות המלחמות נמצא תקדים לכך שמדינה מותקפת נתבעת לעצור את הגנתה על עצמה, גם אם זו כרוכה בפגיעה בבלתי מעורבים, בעוד המדינה התוקפת אינה מכריזה על כניעה ולא מוכנה לבטל את עילת המלחמה (קרי: השבת החטופים)?
"אבל התמונות בטלוויזיה!"
אריק גלסנרהמדיום הוויזואלי ממקד את המבט בהווה, תוך השכחת העבר שהוביל אליו; מתמקד ברגש, תוך החרשת התבונה. לא מי שצופה בתמונות שמשודרות בעזה יכול לשפוט טוב יותר את המציאות שם, אלא דווקא מי שמסרב לכך.
