במשך 52 ימים קשים ולילות מפחידים יגיל יעקב הוחזק בשבי - לבד לגמרי. הוא היה בן 12 וחצי כשנחטף מהממ״ד בקיבוץ ניר עוז, בלי אמא, אבא, או אחיו לצידו. בעוד משפחות, אחים ושכנים הוחזקו יחד, יגיל עבר לבדו בין מבנים בעזה, מוקף מחבלים חמושים, רחוק מכל דבר מוכר ובטוח. כמעט שנתיים וחצי אחרי, כשהוא כבר נער בוגר, הוא משתף לראשונה איך נראה שבי בעיניים של ילד: הרעב, הפחד, הגעגוע העז, המחשבות האובדניות - והחלומות הגדולים שעוד מחכים לו.
המפגש של יגיל ואור יעקב עם אמא רננה
ילד חולם בשבי
יגיל ואחיו אור יעקב, שהיה אז בן 16, ישנו לבדם בבית בניר עוז בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר, ובשבת הארורה נחטפו בזה אחר זה לרצועה. יגיל נלקח ראשון, וכשהסתכל לאחור ראה מחבלים חמושים נכנסים אל הממ"ד שבו עוד שהה אחיו. עד ליום האחרון של שניהם בשבי, יגיל האמין שאור נרצח, אלא שאז השניים נפגשו רגע לפני השחרור מהרצועה. יגיל גם חשב שמירב טל, בת הזוג של אביו, לא שרדה - עד שפגש בה בבית חולים בעזה לילה לפני שחזר הביתה. שליש מחברי קהילת ניר עוז נרצחו או נחטפו איתם, אבל את כל זה לא ידע יגיל עד ששב. הוא לא ידע כלום. מאז 7 באוקטובר ועד שהוחזר מעזה, הוא היה לבד. עם אביו יאיר (יאיא) יעקב ז״ל, שנחטף ונרצח, הוא התאחד רק עם חזרתו לקבורה בארץ.
״בעזה למדתי להתרגל לרעב, להבין שזהו, אין אוכל. הגעגוע חזק כמו שלא חשבתי שאפשר להרגיש, כאילו תולשים לך את הלב. אתה מריץ את כל החיים לפני, ומה לעזאזל עשיתי שהמצב הזה מגיע לי", אומר יגיל. "ומצד שני - ניצלתי, וגם זה לא פשוט. למה אני כן ואחרים לא?".
עד לרגע שבו יגיל השתחרר הוא לא ידע מה עלה בגורל משפחתו, ואם אכן ניצלו. בבוקר מתקפת הפתע הרצחנית הוא היה עם אחיו אור בבית, אז בן 16, אבל עד לרגע השחרור לא ידע אם שרד. "ברגע שהמחבלים לקחו אותי מהממ״ד התחלתי להתאבל על אור״, הוא מספר, ״אמרתי, זהו הוא לא בחיים״.
למה היית בטוח בזה?
"הוציאו אותי ומיד העלו אותי על אופנוע, ומאחוריי ראיתי מחבלים חמושים נכנסים לבית אז הייתי בטוח שפגעו בו. וגם חלמתי המון שהוא לא בחיים, חלומות מזעזעים. לא הספקתי להיפרד ממנו, זה אכל אותי בשבי״.
9 צפייה בגלריה
"המחשבה לחזור החזיקה אותי". יגיל יעקב בבית שממנו נחטף אביו בניר עוז
(צילום: זיו קורן )
לאן הגעת לראשונה בעזה?
״הם לקחו אותי לבית של מישהו שסיפר שבנה בתים בניר יצחק. חשבתי שיעשו לי לינץ׳ ויהרגו אותי. עברתי בין ארבעה מקומות, המעברים קשים ומפחידים ובכל מקום זה היה גרוע יותר. ישנתי גם לילה באוטו במחנה פליטים, עם חמישה מחבלים. הפחידו אותי אבל כבר לא פחדתי למות, לא פחדתי מהאפשרות שיהרגו אותי".
ואתה לבד לגמרי בתוך הקושי המטורף הזה.
"כן. הלבד גורם לתחושת ריקנות, יש פחד שיכולים לעשות לך דברים ואין איתך מישהו שיידע, שישמור. אתה חוטף מכות, סופג איומים, ואין לך למי לספר. הלבד אוכל אותך במפנים, אתה ריק. בשבי חשבתי המון פעמים איך להתאבד, אם זה לחטוף למחבל את האקדח ולירות בעצמי, לתלות את עצמי עם המגבת במקלחת, לחכות לשריקה של הטיל של צה״ל שיפוצץ הכול, או פשוט לצאת ושיפוצצו אותי מכות בחוץ, זאת גם הייתה אפשרות.
"בבית השני הוחזקתי עם מחבל שהייתי צריך לקבל אישור ממנו כדי להסתכל בחלון, שהיה במרפסת בסוף המסדרון. בוקר אחד קמתי, הוא ישן, אז הלכתי לחלון. לא שמעתי שהוא התעורר, וכשחזרתי הוא חיכה לי עם קרש. הוא תפס אותי, זרק אותי על הספה, הרביץ לי. הייתי בלי חולצה, אני זוכר את המכות ואת הסימנים בגב הרבה זמן אחר כך. זה היה יום קשה, גם בו חשבתי איך להתאבד. אם היה איתי עוד מישהו הייתי משתף, אבל הייתי תמיד לבד, וזה מה שהיה הכי קשה. רציתי לספר את הסיפור, ושעוד מישהו יידע ממנו ויהיה חלק. זה היה מייאש, חשבתי שאשאר שם שנים, זה מה שאמרו לי. ניסו לשחק לי עם הראש״.
הסרטון של יגיל יעקב בשבי, שצילמו המחבלים
9 צפייה בגלריה
"אני מפחד לגדול ולהיראות כמוהו. מפחיד אותי שהפנים שלו ילוו אותי כל הזמן". יגיל לצד הקבר של אבא
(צילום: זיו קורן )
כל כך קשה. מה בכל זאת החזיק אותך?
"המחשבה והרצון לחזור הביתה לניר עוז. הקיבוץ הוא הבית שלי. זה המקום שלי, חלק ממני. תמיד אהבתי אותו אבל אולי לא הערכתי אותו מספיק. אף פעם לא חשבתי שאאבד אותו".
עד היום, קהילת ניר עוז לא חזרה לחיות יחד בקיבוץ. "אני כל הזמן מחפש לחזור אליו, לתרום לו או לעשות שטויות, רק להיות בו", אומר יגיל. "אני מרגיש בו חופש. מאז שחזרנו אני בעיר וקשה לי לצאת מהבית, אני לא מכיר את האנשים. הקהילה פה, אבל זה לא אותו דבר. הרגשתי שם בטוח תמיד, וככה אני מרגיש גם היום, למרות שזה קשה. זה חלק מהתמודדות. אני מרגיש שהמקום קורא לי. כל החיים גרתי בו, עם הצבע האדום והכול, אבל זה תמיד היה אירוע משמח - גם כשפינו אותנו".
אמא
והיו עוד מחשבות שהותירו בו תקווה, על אמא רננה. "לאורך השבי חלמתי לראות שוב את אמא שלי. היא אדם מיוחד בשבילי, היא הכוח שלי. אישה חזקה מאוד, כזו שלא תמיד מראה את הרגשות שלה - אבל תמיד שם, שומרת עליי. כמה ימים לפני 7 באוקטובר רבנו, ובצחוק היא אמרה לי: ׳וואי, אני צריכה כמה ימים בלעדיכם׳. המשפט הזה ליווה אותי כל השבי, והיה לי צורך עצום לראות אותה ולדבר איתה, להגיד לה כמה היא חשובה לי.
״אני זוכר שבאחד הפינויים מניר עוז, באחד הסבבים שלפני 7/10, נסענו ברכב, והרקטות עפו מעלינו. שאלתי אותה אם היא באמת מאמינה שאפשר לעשות שלום. זו הייתה מחשבה שחזרה לי הרבה. הדבר הראשון שרציתי לשאול אותה אחרי שחזרתי היה אם היא עדיין מאמינה בזה. אני גדלתי על הערכים האלה אבל קשה לי להאמין בזה. גם לא האמנתי שאנשים באמת רוצים להרוג אותי. והיא ענתה לי שלא.
״אמא שלי כל כך חשובה לי. הנוכחות שלה מרגיעה אותי. למרות שפיזית אני דומה לאבא שלי - באופי כולם רואים בי אותה. כואב לי שהיא מפחדת לחזור לניר עוז. אני מבין אותה, אבל זה קשה, כי היא השקיעה כל כך הרבה מהחיים שלה בקיבוץ. לראות אותה מתלבטת שובר לי את הלב. אמא שלי תמיד הייתה חלוצה, לוחמת, מישהי שלא מוותרת. אני מעריך אותה מאוד, גם אם לא תמיד אומר. היא נלחמה עלינו אז, ונלחמת גם היום בשביל כל מה שאנחנו צריכים״.
הקשר עם אור השתנה אחרי השבי?
"אני ואור תמיד רבנו, אבל עמוק בפנים הוא החבר הכי טוב שלי. בשבי החיסרון שלו הורגש אצלי בעוצמה שמעולם לא הרגשתי - וזה מה שחיבר בינינו מחדש. הקשר בינינו הפך לחברות אמיתית ועמוקה. אני משתף אותו כמעט בהכול. הוא מבין אותי גם כשלא תמיד אפשר להבין, כי הרבה מהחוויות שלי עברתי לבד. לפעמים אני אפילו מקנא בו על זה שיש לו סיפורים לחלוק עם אחרים, אבל אני גם שמח שהוא לא עבר את זה לבד. אור מאוד רגיש, שומר רגשות בפנים, זה חלק ממה מהייחוד שלו. אני אוהב אותו מאוד, ושמח שהוא מתחזק, מוצא את עצמו ומתקדם בדרך שלו.
״שיר אחותי ואני תמיד היינו קרובים, למרות שיש בינינו פער של שמונה שנים. היא הדבק של הבית, כששירי שמחה כולם שמחים, וכשהיא עצובה כולם מרגישים את זה. כאחות גדולה היא תמיד נתנה לי ביטחון, ולמדתי ממנה הרבה, אפילו דרך השטויות שעשינו בקיבוץ. אני אוהב אותה מאוד, אם אני צריך לפרוק - זה איתה. אם אני רוצה להכיר מוזיקה חדשה - זה ממנה. היא כמו מנגינה שלא נגמרת״.
אתה קרוב מאוד גם למירב, בת הזוג של אבא.
"כן, יום לפני השחרור מעזה הביאו אותי לבית חולים ושם פגשתי אותה והתפרקתי, ואז משהו נרגע. הנשמה יצאה ממני וחזרה אליי, הרגשתי שאני בבית. עד אז, חשבתי שגם היא מתה. את אור ראיתי רק כשהשתחררנו, ויצאתי אגב עם אותו בוקסר שאיתו נחטפתי. הייתי בשוק כשנפגשנו. יצאנו מעזה יום לפני מירב, לא הסכמתי להתקלח אפילו עד שהיא לא חזרה. מירב היא כמו הקשר האחרון שלי לאבא, אני מרגיש אותו בתוכה. מאז שהם הפכו לזוג נהיה לנו קשר מיוחד. אני אביא אליה את הילדים שלי, היא תהיה סבתא שלהם כמו אמא שלי. היא מחליפה את אבא, היא כמו אמא שנייה שלי לכל דבר ואני מודה על זה כל כך״.
9 צפייה בגלריה
"יש לי בת זוג. אני מרגיש שאבא שלי שלח לי אותה". יגיל יעקב בבית שממנו נחטף יאיר (יאיא) בניר עוז
(צילום: זיו קורן )
אתה יודע, אתה מדבר כמו מבוגר שחווה יותר מדי בזמן קצר מדי.
"כן. עד היום קשה לי להאמין באנשים, לוקח הכול בעירבון מוגבל. זה לא היה ככה. אני לא מרגיש כמו ילד, איבדתי הרבה חלקים בילדות שלי. ואיבדתי את אבא שלי״.
אבא
ביוני 2025, בבית העלמין בקיבוץ ניר עוז הובא למנוחות יאיר (יאיא) יעקב בן ה-59, שגופתו הושבה לישראל מחאן יונס במבצע משותף של צה"ל ושב"כ. יאיא נחטף מביתו בניר עוז לצד מירב, בת הזוג שלו, ששוחררה מעזה אחרי 53 ימים.
ספר לי על אבא, ועל הקשר ביניכם.
״אבא תמיד היה דמות להערצה בשבילי. אפילו שהוא עשה טעויות לפעמים, הוא עזר לי המון, תמיד רצה שיהיה לי הכי טוב. הוא היה קליל, זורם. הייתי חוזר מבית הספר והוא היה אומר 'יאללה בוא לים׳. כל כלי רכב שרציתי הוא הביא לי, לימד אותי לנהוג. כולם אומרים שאני דומה לו, אני קצת מפחד לגדול ולהיראות כמוהו. מפחיד אותי לחשוב שהפנים שלו ילוו אותי כל הזמן. הוא היה שטותניק, לא עושה מה שכולם אומרים לו, זה מזכיר לי אותי.
״כשיצאנו מהשבי הייתה לי תחושה לא טובה לגביו. אמרתי פעם: ׳אם אבא יחזור בחיים׳, וסבתא, אמא שלו, תיקנה אותי: ׳הוא יחזור בחיים, לא אם׳. הם הכחישו כל אפשרות אחרת. גם אני התחלתי להאמין בזה, אבל הגיעו רק אינדיקציות רעות. ביום שהוא חזר הרגשתי הקלה גדולה. שמחתי שהוא בבית. ועדיין, יש לי מחשבות: זה באמת הוא? הוא חזר עצמות.
״הקצינים הראו למשפחה שלי סרטון שבו רואים ילד בן שלוש שמשתתף בלינץ׳ שאבא שלי עבר. אבא שלו אומר לו לבעוט, והוא בועט. אני לא יכול לתאר לך את ההרגשה הזאת, התסכול, חוסר האונים. לכן קשה לי לקבל את המושג ׳לא מעורבים׳. המדינה לא שמרה עליי ב-7 באוקטובר, ולא בשבי, ואני לא רק הילד הבלונדי עם העיניים הכחולות מהקיבוץ. אל תשאירו אותנו לבד, תנסו לתקן משהו מכל מה שנהרס פה. זה לא שחטוף חזר וזהו, הכול רגיל, אנחנו חיים עם הכאב הזה כל הזמן. זה מרגיש שלפעמים שוכחים מה שהיה, ושוכחים אותנו. לא נתנו לחטופים להירקב בעזה בשביל לא לדאוג להם. לפעמים אני הולך ברחוב עם הראש למטה, שלא יזהו. אנחנו לא תוכנית ריאליטי, ולא רק כותרות. מאחורי כל אחד ואחת יש עולם ומלואו״.
אהבה
ספר על העולם שלך היום.
״היום אני במקום יותר טוב, לימודית נאמר, וגם בחיים. אבל יש ימים שאני שואל את עצמי מה קורה לי, למה אני לא מצליח לקום, להזיז את עצמי. הייתה תקופה ארוכה שכל אדם שעבר לידי, אפילו בצד השני, דמיינתי עם סכין. יש דברים שלא יוצאים מהראש, ואני מדחיק, די מנותק רגשית. הפעם הראשונה שבה הצלחתי לבכות הייתה כשהודיעו לנו שאבא נרצח. יש מלא התמודדויות, כל לילה דברים חוזרים, רודפים. בגלל שאתה ילד אולי לפעמים חושבים שזה יותר קל, אבל זה ממש לא ככה. זה ילווה אותי כל החיים, ויש לי עוד הרבה חיים לפניי״.
חיים שלמים, וגם אהבה מיוחדת.
״כן. החיים אחרי השחרור החיים היו יותר קשים, וזה כמו גלים - פעם למעלה ופעם למטה, אבל יש מישהי אחת שעוזרת לי להתמודד, שמכילה ומבינה אותי. אנחנו גרים רחוק אחד מהשנייה, ונפגשים רק פעם או פעמיים בשבוע, אבל לא חשבתי שאמצא מישהי שתעשה לי כל כך טוב. היו לי מערכות יחסים בשנתיים האלה, אבל תמיד חיפשתי את הריגוש הזה, ובעצם, חיפשתי להרגיש.
"אומרים שאחרי טראומה הרגש שלך קהה, והיא הצליחה לעורר בי מחדש את הרגש שהיה חסר לי. היא מצחיקה אותי, יש לה לב ענק, זה כאילו שאנחנו אותו אדם. אני צריך את החברות הזאת לפני הזוגיות. לפעמים יש לי הרגשה שאבא שלי שלח לי אותה. אני במקום שלם ובטוח איתה, היא הכוח שלי ואני מאמין שהיא אחד הניסים שלי מהמלחמה הזאת״.
אז אהבה, וגם חלום אחד קרוב-רחוק.
״בטח. לחזור לניר עוז. אני אגשים אותו. זה, ולהקים משפחה״.
