אפתח בשאלה: איזו החלטה היא המהלך הכלכלי הישראלי החשוב ביותר שכל אחת ואחד מאיתנו יעשה בחייו? התשובה בסיום המאמר. בינתיים אעבור לנושא אחר: בין כל החדשות הפוליטיות ומוספי ראש השנה נבלעו ידיעות על נתוני ציוני הבגרות ל-2022, שצוטטו מהאתר החשוב "תמונה חינוכית - שקיפות בחינוך" של משרד החינוך. נבירה בנתונים מעלה מסקנות מעניינות.
באירוע שבו השתתפתי לפני כשנה וחצי ציינתי שב-2018 קיבלו בוגרים מרמת השרון תעודת בגרות מצטיינת בשיעור של פי 50 מבוגרי שדרות, רהט ואופקים. מורי ורבי פרופ' מאיר בוזגלו תיקן אותי: "אתה ודאי מתכוון ל-50% יותר". נאלצתי להסביר לו שזו לא טעות. שבישראל, הפער בין ילדי המרכז לבין בני גילם בערי הפיתוח וביישובים הבדואים הוא עמוק ומזעזע.
נתחיל בבשורות הטובות: מאז נרשם שיפור בשלושת היישובים שהיו עמוק בתחתית הטבלה. בשדרות, אופקים ורהט, בהתאמה, השיגו ב-2022 6.2%, 3.9% ו-2.4% מהבוגרים תעודת בגרות מצטיינת. זה עדיין רחוק מאוד מהצמרת, אבל חשוב לחגוג גם נחמות קטנות.
כאן חובה לעמוד על ההבדל בין זכאות לתעודת בגרות לבין זכאות לתעודת בגרות מצטיינת. בכל פעם שמתחיל שיח בנושא תמיד יהיה מי שיקפוץ ויגיד "בית ג'אן", שבוגריה מגיעים לאזור 100% בגרות, בעיקר בהובלת הח"כ לשעבר עלי סלאלחה, חבר ושותף פוליטי שלי בהקשרים רבים. זה בהחלט נתון מרשים בעידן שבו שיעור הזכאות הארצי הממוצע הוא כ-76%.
ועדיין, לא דומה זכאות לתעודת בגרות לתעודת בגרות מצטיינת. תעודה מצטיינת מקבלים רק תלמידים שממוצע הציונים שלהם מעל 90, ושלמדו חמש יחידות אנגלית ולפחות ארבע יחידות מתמטיקה. כלומר, מדובר בתעודת בגרות שהיא המינימום לפתיחת דלתות לפקולטות יוקרתיות שמאפשרות השתלבות בכירה בשוק העבודה, כמו רפואה, הנדסה, תארים מתקדמים במדעים מדויקים ועוד. ההבדל בין זכאות לתעודת בגרות לבין תעודת בגרות מצטיינת יכול להיות שמיים וארץ.
בואו נשתמש בפריזמה הזו כדי לומר משהו על פערים בין פריפריות ומרכז בישראל: השיעור הארצי של זכאות לתעודת בגרות מצטיינת עמד ב-2022 על כ-13%. אופקים, רהט ושדרות שציינו, נותרו הרחק מתחת לממוצע. כך גם כסייפה (2.1%), שגב שלום (1.2%), קריית מלאכי (7.1%) ועוד. מי מעל הממוצע? הרצליה (26.4%), שוהם (30.7%) ובראש - רמת השרון (46.3%).
מה אפשר ללמוד מהפערים הללו? שאנחנו רחוקים מאוד משוויון הזדמנויות. בילד בדואי מושקעים עשרות עד מאות שקלים בשנה ברשות הענייה שלו. בילד בעיר פיתוח כמה אלפי שקלים בודדים. ובילד מערי המרכז הגיאוגרפי והכלכלי? 12 אלף שקל בשנה ויותר. כשתצרפו את זה למשאבים הפרטיים מהבית, ליכולת למשוך לבתי הספר את הצוותים החזקים ביותר ואת ההשלמה של חינוך חברתי משובח לעומת הדלות בפריפריות, מפליא שהפערים הם רק פי 15 ו-20.
אבי דבושצילום: גדי קבלואז מה ההחלטה הכלכלית החשובה ביותר שכל ישראלי עושה? לצערנו, התשובה ברורה. זו ההחלטה היכן להיוולד. וכל ממשלה שממשיכה לגלגל את המציאות הנפשעת הזו הלאה מועלת בתפקידה.
אנחנו בעיצומם של הימים הנוראים ולקראת יום הכיפורים. ההפטרה של יום הכיפורים היא אחד הטקסטים הנבואיים המרהיבים מספר ישעיהו. השאלה שהוא נשאל, ויכול להישאל על ידי כ-80% (לפי סקרים) מהיהודים בישראל שצמים, היא: איך יכול להיות שצמנו ועדיין הייתה לנו שנה רעה? התשובה של האל בפי ישעיהו חדה: הצום לא מעניין אותו. מה שמעניין אותו הוא דאגה למי שנרמסים בחברה. "הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית", אומר הנביא. מעניין אם בקואליציה הכי "יהודית" שמדברת בשם לימוד התורה והדת יהיה קשב מינימלי לדברים ותחול איזו תזוזה בפערים האיומים בחינוך.
- אבי דבוש הוא ממייסדי "ארץ לכולם" ותנועת הפריפריות. מחבר הספר "מרד הפריפריות" ומנכ"ל קול רבני לזכויות אדם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
