כולנו מרגישים בשנים האחרונות את המחסור במורים - זו לא בעיה מערכתית נקודתית, אלא משבר עומק נוכח, שילך ויחריף. בדומה לשאר מדינות המערב, ישראל מתמודדת עם קריסת כוח ההוראה, אך בשונה מהספין שארגוני המורים מפיצים הסיבות לכך אינן תלויות רק בשכר המורים. בעולם של פירוק זהויות קהילתיות, ערעור סמכויות מסורתיות והיחלשות המרחב הציבורי - דמות המחנך מאבדת ממעמדה, מתרוקנת ממשמעותה ובכך היא נפגעת אנושות.
במובנים מסוימים, למדינת ישראל אין מחסור מוחלט במורים. ישנם די מורים במישור הארצי. אך ככל שמגזר או קהילה מבוססים יותר, כך הם מתרוקנים מכוחות החינוך המקומיים ומפקידים את ילדיהם בידי תפיסות זרות לשיח בבית ובקהילה. המחיר הוא, למשל, מורה לא יהודי שמעביר תוכן לקראת ראש השנה או לקראת יום הזיכרון. המחסור המקומי גם מביא לכך שאפילו אם המורה מתאים בתפיסתו החינוכית, לא תמיד הוא יודע את החומר הנלמד - וכך רואים את מדדי הציונים הולכים יורדים בשנים האחרונות. הדור הזה לא פחות טוב מקודמו, אבל הבעיה מתחילה מלמעלה.
אם ברצוננו להחזיק בתפיסה היהודית־מסורתית של חינוך, תפיסה של "עם הספר" שראתה במחנך דמות מופת ובקהילה שותפה מלאה, עלינו להחזיר את החינוך לראש סדר העדיפויות הלאומי ולהשיב את האחריות עליו לקהילה ולמקומיות.
אין מנוס מהשקעה עמוקה, מתמשכת ויקרה, אך לא פחות מכך משינוי תפיסתי. לא עוד זלזול במקצוע החינוך, אלא אחריות קולקטיבית של כולנו למערכת החינוך והבנה כי החינוך הוא שליחות קהילתית. עלינו להיכנס תחת אלונקות החינוך לפני שיהיה מאוחר מדי, ולמסד שליחות צעירים בקהילות מחנכים מקומיות.
דמיינו צעירים בני 25. לאחר שירות צבאי, תואר ראשון, אולי לימודים במכינה, טיול בעולם ועבודות מזדמנות. רגע לפני שהם מוצאים זוגיות ואופק מקצועי קבוע, ניתנת להם הזדמנות להחזיר לקהילה על ידי הצטרפות לשליחות צעירים בקהילת מחנכים עירונית. העירייה דואגת לדיור מסובסד באופן מלא לפרק זמן קצוב, הכשרה מתאימה בתוך המוסד החינוכי והשתלבות בבית ספר מקומי.
העסקה פשוטה: שנה ראשונה של הכשרה לתעודת הוראה במימון משרד החינוך ובתוך בית הספר שבו ילמדו בהמשך, ולאחריה ארבע שנות עבודה חינוכית מלאה בבית הספר בו התנסו. בתום חמש שנים ניתן לסיים את השליחות, ואם המורה רוצה להשאר - העירייה ובית הספר מחליטים האם להציע לו להאריך את תקופת השליחות. מי שנבחר ורוצה להמשיך, זוכה גם למלגת לימודים לתואר שני בכל תחום שיחפוץ. אחרי עשור המחנך מסיים, נפרד מקהילת המחנכים ובוחר את דרכו, כאשר הוא עם תואר מתקדם ושכר יציב וראוי, נסיון חינוכי מכובד, קהילה וזהות מקצועית מגובשת. הוא יכול לבחור להישאר בחינוך, או לבחור מסלול מקצועי אחר, כשהוא כבר אדם מבוסס ובעל משמעות שתרם ונתרם.
שליחות צעירים בקהילות מחנכים דורשת אומץ של הצעירים, אך היא דורשת קודם כל אומץ לאומי והקצאת משאבים יקרים
שליחות צעירים בקהילות מחנכים דורשת אומץ של הצעירים, אך היא דורשת קודם כל אומץ לאומי והקצאת משאבים יקרים. היא מחייבת שיתוף פעולה אמיתי בין משרד החינוך, משרד הבינוי והשיכון, השלטון המקומי והרשויות עצמן. המדינה והעירייה מתחלקות בעלות הדיור, משרד החינוך נושא בהכשרה ובמלגות, והרשות המקומית הופכת לשחקן חינוכי פעיל ולא רק למפעיל טכני של בתי ספר.
המודל הזה אינו מהפכני כפי שנדמה. הוא מזכיר את תפיסת החינוך בקהילות יהודיות בעולם, שבהן מחנכים נקלטים לתקופה קצובה, זוכים למעטפת מלאה ובתמורה נטמעים בחיי הקהילה. הוא מזכיר גם מודלים ישראלים מוכרים, כמו שירות קבע, "נערי האוצר" או מסלולי עתודה, שבהם צעירים מקבלים מקפצה מקצועית קצובה בזמן, בעלת משמעות ציבורית עמוקה, המשפיעה על כל חייהם בשלב התבססות והתייצבות הקן המשפחתי והמקצועי.
ומה אסור לעשות? להמיר את הקהילה בכסף. תמריץ כלכלי בלבד, בלי דיור משותף ובלי קהילת מחנכים, יהפוך את המהלך לעוד מלגה חולפת
ומה אסור לעשות? להמיר את הקהילה בכסף. תמריץ כלכלי בלבד, בלי דיור משותף ובלי קהילת מחנכים, יהפוך את המהלך לעוד מלגה חולפת. בעידן של ניתוק, בדידות ושחיקת מחויבות, דווקא החיבור, הקשר וההדדיות הם המטבע החשוב ביותר. ככה נרוויח אנשי חינוך מלאי מוטיבציה המחוברים לקהילה, מדברים את ערכיה, חיים בתוכה והופכים לדמויות משמעותיות בעולמם של ילדים ובני נוער. נרוויח מוסדות חינוך חיים, רלוונטיים, כאלה שמחזירים למחנך את מקומו הטבעי כעמוד תווך קהילתי.
שלום ויילמשבר המורים הוא קריאת השכמה. לא רק למערכת החינוך, אלא לחברה כולה. אם נבחר לראות בחינוך שליחות קהילתית ולא רק מקצוע, נוכל לא רק לפתור מחסור - אלא לבנות מחדש עתיד.
שלום וייל הוא מנכל ארגון "יסודות" לחינוך, תורה ודמוקרטיה. מייסד ומנהל לשעבר של תיכון "פלך בנים" בירושלים
