"כשיש לך שתי אפשרויות, ושתיהן לא טובות, נסה לחפש את השלישית, זו שלא קיימת". חמישים שנה חלפו מאז נחטף מטוס אייר פרנס בדרכו מנתב"ג לפריז והונחת בנמל התעופה אנטבה שבאוגנדה. לאחר תהליך סלקציה, נותרו על סיפונו 93 יהודים ו-12 אנשי צוות חטופים, בני ערובה, בהם משפחות עם ילדים. ממשלת ישראל קיבלה שבעה ימים שבמהלכם נדרשה להכריע בין כניעה לדרישות החוטפים, לבין סירוב לנהל משא ומתן - במחיר אובדן חייהם של בני הערובה. שתי אפשרויות גרועות ביותר.
(צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון/אורי הרצל צחיק, ארכיון המדינה)
פעולת חילוץ צבאי בלב אפריקה, 4,000 קילומטרים מהבית, באפילה מודיעינית, בחוסר ודאות קיצונית, באין זמן לתכנן, ותוך סיכון חיי חטופים ולוחמים - כלל לא עמדה על הפרק.
בדברי ימיה של אומה, ישנם אירועים שחלוף הזמן צורב לאגדה. ליל 4 ביולי 1976 היה רגע כזה. בעוד ארצות הברית חוגגת 200 שנות עצמאות, ישראל חגגה ניצחון העולה על כל דמיון, אשר נחרט בזיכרון הקולקטיבי של אזרחיה.
יובל חלף והנה אנו מציינים 250 שנים לעצמאות ארצות הברית, וחמישים שנה למבצע אנטבה. במשך חמישה עשורים של התקפות טרור, חטיפות מטוסים, לקיחת בני ערובה, חטופים ושבויים – לא קם לו בעולם אח ורע. מבצע אנטבה היה ניצחון צבאי, מודיעיני ומנהיגותי. הסירוב לקבל סלקציה, והשבועה ש"לעולם לא עוד" נקבל רצח יהודים בשל יהדותם הפכו אותו גם לניצחון ערכי ואנושי מהדהד.
אלו היו ימים בהם עמדנו בהבטחה שלא מותירים פצועים בשטח, ולא מפקירים אף אדם. ימים של ערבות הדדית. כל לוחם וכל אזרח ידע שמדינת ישראל תעשה הכל – אבל הכל – להשיבו הביתה.
באותם ימים מותחים החליפו ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ושר הבטחון שמעון פרס ז"ל, פתקים בינם לבין עצמם. באחד מהם כתב שר הבטחון לראש הממשלה: "איך מתחיל מבצע? אומרים שהוא בלתי אפשרי. המועד אינו מתאים. הממשלה לא תאשר. השאלה היחידה שראיתי, ואני רואה עדיין, היא 'איך זה מסתיים'."
בתום שבעה ימים של היסוסים והתנגדויות, של דרכים ללא מוצא, של דיונים נוקבים בין חברי הממשלה לצמרת הצבא ושירותי הביטחון, נפלה הכרעה. כנגד כל הסיכויים. ההנהגה סירבה לקבל את ההנחה שמדובר בבעיה ללא פתרון, והכריעה יחד, באומץ בלתי רגיל, לצאת למבצע. כל ישראל ערבים זה לזה.
לקראת שנת היובל החלטנו ביחד עם ידיעות אחרונות, להוציא לאור את יומן אנטבה, הספר שכתב שר הבטחון.
יומן אנטבה הוא לא ספר על ניצחון. הוא ספר על הדרך אליו.
שבעה ימים, שעה אחר שעה, מהחטיפה ועד לשחרור
הדרמה האינטנסיבית של אותם שבעה ימים ניצבת בליבו של יומן אנטבה. שמעון פרס, שר הביטחון דאז, כתב אותו לא כ"ממואר" או כניתוח רטרוספקטיבי, אלא כתסריט. שבעה ימים, שעה אחר שעה, מהחטיפה ועד לשחרור, בזמן אמת של תודעה ועשייה. לא מדובר בבחירה סגנונית, אלא בהעדפה מהותית. היא מסרבת לספק לקוראים את הנחמה הקלה של ידיעת הסוף. היא מציבה אותנו בתוך אי-הוודאות, בתוך ההתמודדות הישירה עם דילמות מוסריות ומנהיגותיות החיונית לקבלת החלטות גורליות אמיצות.
הספר מציע לקוראיו תובנה נוספת - ההבחנה בין נכונותה של החלטה לבין תוצאותיה: "גם אם היינו נכשלים," כתב פרס, "עדיין זו הייתה ההחלטה הנכונה. החלטה יכולה להיות נכונה אפילו אם היא מסתיימת בכישלון. למנהיגים רבים קשה להפנים זאת." במשפטים אלה טמון אתגר של ממש לאופן שבו אנחנו נוהגים לשפוט מנהיגות – בדיעבד, לאור התוצאות, כשהסיכון כבר אינו סיכון. פרס כתב מתוך המקום ההפוך: מתוך הרגע שבו הסוף טרם נודע.
חמישים שנה חלפו. מחיר הדמים של מבצע אנטבה לא נשכח ולא יישכח. בקריאה רעננה נותר יומן אנטבה משמעותי וחד כתמיד, שכן השאלות שניצבות בליבו אינן בנות חלוף: מה נדרש ממנהיג ברגע שאין בו תשובות בטוחות? מהו הקו הדק המפריד בין אומץ לפזיזות, בין זהירות לשיתוק, בין דמיון לאשליה? "פעולה צבאית נועזת אינה בהכרח הפתרון הנכון," כתב פרס. "חשיבה נועזת היא לעולם הדרך הטובה ביותר."
יומן אנטבה הוא ספרו של שמעון פרס – נכתב בקולו, מבעד לזווית הראייה הייחודית שלו. יש בו נאמנות לרגע בו נולד, והוא נותר פתוח לשאלות שמציבים הימים שחלפו מאז.
