בשנתיים האחרונות עשתה ממשלת ישראל הכל על מנת שנשכח. נשכח את 7 באוקטובר 2023, את החידלון בטיפול בדרום ובצפון שלאחריו, את הפקרת החטופים ואת הארכתה המלאכותית של המלחמה. ההשכחה הינה תוכנית פוליטית סדורה שאותה הציג נתן אשל, יועצו הקרוב של ראש הממשלה: בראיון עמו מחודש יוני האחרון הוא אמר כי "המחדל והאסון של 7 באוקטובר לא יעלו כלל בבחירות הבאות. האסון לא ישפיע בכלל על תוצאות הבחירות. כלום".
השיכחה הגיעה גם לנימים הנפשיים העמוקים של נתניהו עצמו, שפעם אחר פעם טעה בתאריך הטבח, לו קרא ״טבח 7 בנובמבר״, ובהזדמנות אחרת ״טבח 9 באוקטובר״. גם במספרי החטופים הוא התבלבל שוב ושוב כשהוא מציין מספרים שגויים, ורק לאחרונה בראיון שערך עם מראיין אמריקאי טעה פעמיים במספרם. כחלק מההשכחה והשיכחה בחר ערוץ 14, כלי תעמולה שמתחפש לערוץ תקשורת, להיות ערוץ הטלוויזיה היחידי שהתעלם במפגיע מטקס הזכרון הלאומי ל-7 באוקטובר שהתקיים בהשתתפות רבבות ושודר למיליונים ברחבי הארץ והעולם.
אסונות צבאיים ומלחמות ארוכות סימנו בעבר נקודות מפנה בהיסטוריה, והביאו לנפילתן של ממשלות ולשינויים מוסדיים וחברתיים עמוקים. כבר בעולם העתיק מפלות כמו של רומא בקרב קאנה (216 לפנה"ס) הכריחה את הרפובליקה להתמודד עם ההיבריס שלקתה בה ולהתאים את לגיונותיה לטקטיקה של יריבתה קרתגו. רומא יצאה בסופו של יום מנצחת. אלפי שנים אחר כך התברר שבעידן של תקשורת המונים לא ניתן עוד להפריד בין מפלות צבאיות ואחריות הדרג הפוליטי. כבר באמצע המאה ה-19 במלחמת קרים באירופה (1853-6) ובמלחמת האזרחים האמריקאית (1861-5) דיווחו כתבים משדות הקרב אל העורף, וחשפו את הדרג הפוליטי לביקורת ציבורית קשה. מפלות צבאיות הביאו לשינויי משטר, כמו הפסדה של צרפת לפרוסיה ב-1870 שגרם לנפילתו של הקיסר נפוליאון III ולהקמתה של הרפובליקה השלישית. את התבנית המוכרת הזו בה מכה צבאית שוחקת את האמון הציבורי בממשלה ובסופו של דבר מפילה אותה מכירים הישראלים ממלחמת יום הכיפורים. התמודדות עם הפסדים יכולה להביא גם לשידוד מערכות בקנה מידה גדול ורפורמה מקיפה כפי שאירע בצבא האמריקאי לאחר מלחמת ויטנאם, ולהכרה בטעויות אסטרטגיות כמו אחרי מלחמת עיראק.
אפילו נסיגה המונית ללא קרב כפי שאירעה בדנקירק יכולה להפוך לניצחון מוסרי חשוב שחיזק את הנחישות הבריטית להילחם כנגד גרמניה הנאצית
אסונות עשויים גם להפוך לרגע מכונן בזיכרון הלאומי כפי שאירע באלאמו שבטקסס ב-1836. למרות הטבח במגיניה האמריקאיים של מצודת האלאמו כנגד צבא מקסיקני, הפכה המפלה לסמל של התנגדות והקרבה עצמית. הקריאה ״זכרו את האלאמו!״ הפכה טרגדיה למיתוס. באופן דומה הפינוי ההמוני של העיירה דנקירק שבצרפת ממאות אלפי חיילים בריטיים נצורים והצלתם כנגד כל הסיכויים הפכה לסמל של נחישות ואחדות. כך, אפילו נסיגה המונית ללא קרב כפי שאירעה בדנקירק יכולה להפוך לניצחון מוסרי חשוב שחיזק את הנחישות הבריטית להילחם כנגד גרמניה הנאצית.
כדי שכך יקרה אצלנו, כדי שנוכל לנצל את האסון לתיקון ולמרפא, אנו מחוייבים לזכור ולא לשכוח. מניעת הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, כזו שתחקור לעומק את התהליכים, ההחלטות והכשלים שהביאו לאסון שפקד אותנו, היא חלק מתוכנית ההשכחה בכל מחיר של ממשלת ישראל. המטרה מקדשת את האמצעים: על מנת להימלט מאחריותה ל-7 באוקטובר ולהימנע מחקירה מקיפה, יסודית ואמיתית, מוכנה הקואליציה להסתכן באי בירור מעמיק של הנסיבות שהביאו לאסון הנורא ביותר בתולדות המדינה. אי הקמת ועדת חקירה ממלכתית אינה מאפשרת להבין ולנתח את שרשרת הכשלים שהובילה לאסון ולמנוע הישנות מקרים דומים. היא כר פורה לתיאוריות קונספירציה מופרכות ומזיקות, מעבירה מסר נורא של היעדר אחריות, ובעיקר מסכנת את ביטחונה ועתידה של המדינה. היא מנסה להשכיח את הכשלים בכל מחיר ולמנוע מאיתנו לזכור.
"וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחֹמֹתַי יָד וָשֵׁם...שֵׁם עוֹלָם אֶתֵּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת", כך מבטיח ישעיהו בן אמוץ במסגרת נבואותיו לעם ישראל. המילים "יד" ו"שם" נזכרות בתנ״ך בהקשרים של זכרון והנצחה, ושימשו את מדינת ישראל בהקמת המוסד הרשמי להנצחת השואה. יד ושם, זכרון הנרצחים והנצחת האירועים הנוראים, על מנת להילחם בשיכחה ובהכחשה של הפרק האפל בתולדות האנושות. כמה טראגי שהאסון שפקד אותנו אך לפני שנתיים נופל גם הוא קורבן לניסיונות הקטנה, הכחשה ושיכחה אך הפעם לא רק מחוץ אלא גם מבית. כדור השלג שהחל להתגלגל עם ההחלטה המופקרת והכושלת לתקוף בדוחא, הוא שדחף את נשיא ארצות-הברית להטיל את כובד משקלו והוביל ללחץ חסר תקדים על ראש ממשלת ישראל וחמאס. הלחץ של הנשיא טראמפ הוא שמביא לשחרור החטופים ולסיומה של המלחמה הארוכה והמפלגת בתולדותינו. כעת נותרה לנו משימה אחת: לזכור ולא לשכוח. לצקת את העובדות הבלתי ניתנות להכחשה של טבח המוני וקריסת מערכות טוטאלית ולחרוט אותן עמוק בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. עם הידיעה יבוא הזיכרון ועם הזכרון יבוא השיקום הנדרש כל כך אחרי שנתיים של פצע ומכאוב.
פרופ׳ ערן שלו הוא היסטוריון של ארה״ב בחוג להיסטוריה, אוניברסיטת חיפה
