החלטת היועצת המשפטית לממשלה למנוע מישיבות ליהנות מהטבת המס לפי סעיף 46 בשל אי-גיוס תלמידיהן לצה"ל עשויה להיראות לרבים כמהלך מתבקש. אך מאחורי ההחלטה הזו מסתתרת שאלה עמוקה ומטרידה בהרבה: מי קובע אילו ערכים מזכים בהטבות מס, ואילו שוללים אותן?
התקדים ההיסטורי המרכזי להשוואה נמצא בארצות הברית, בפסק הדין המפורסם Bob Jones University , שם אישר בית המשפט העליון לרשויות המס לשלול את המקבילה האמריקאית של סעיף 46 מאוניברסיטה פרטית שאסרה נישואים בין-גזעיים. פסק הדין, שניתן בשנת 1983, נתפס כניצחון מוסרי ברור, וזכה לתמיכה רחבה בקרב חוגים ליברליים.
אלא שכעבור שנים, מתברר שהתקדים הזה הוא חרב פיפיות. ממשל טראמפ ביקש להסתמך על התקדים הזה כדי לשלול את המקבילה האמריקאית של סעיף 46 מאוניברסיטת הרווארד, הפעם בשל מדיניות האפליה המתקנת בה היא נוקטת. לטענת ממשל טראמפ אוניברסיטת הרווארד מפלה סטודנטים על רקע גזעי, ולכן אינה זכאית להטבת המס, כי שקבע פסק הדין. כלומר, אותו כלי משפטי שנוצר כדי להיאבק במדיניות שליברלים התנגדו לה (איסור נישואים בין-גזעיים), הפך לכלי פוטנציאלי במאבק פוליטי נגד מדיניות שמרבית הליברלים תומכים בה (אפלייה מתקנת).
וזו בדיוק הבעיה. ברגע שמכניסים שיקולים ערכיים להחלטות מס, קשה מאוד להגביל את השימוש בהם לצד אחד בלבד. אם היום נשללות הטבות מישיבות בשל סוגיית הגיוס, מחר ניתן יהיה לשלול אותן מגופים אחרים – אוניברסיטאות, עמותות, ואפילו ארגוני חברה אזרחית – בשל עמדותיהם בנושאים שנויים במחלוקת.
יהונתן גבעתימי יחליט מהו "ערך ראוי" לצורך סעיף 46, ואיזה מוסד חצה את הקו ולכן יש לשלול ממנו את היכולת להשתמש בהטבת המס שבסעיף? האם זו שאלה משפטית, מוסרית, או פוליטית? קל לדמיין מצבים שבהם ייעשה ניסיון לשלול את השימוש בסעיף 46 על ידי גופים המזוהים עם השמאל. האם למשל מוסדות אקדמיים המקדמים עמדות פוליטיות מובהקות עלולים לאבד את זכאותם?
הלקח מהניסיון האמריקאי ברור: שימוש בכלי מיסוי כדי לאכוף עמדות ערכיות הוא מסוכן, דווקא משום שהוא נראה מוצדק ברגע הראשון. אבל ברגע שהדלת נפתחת – קשה מאוד לשלוט מי יעבור בה.
הכותב הוא פרופ' מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי
