זו אינה הפעם הראשונה שבה נשמעים צלצולי פעמונים המבשרים את ירח הדבש בין ישראל למדינות ערב. זה כבר קרה במהלך שנות התשעים. באותם ימים פתחה ישראל נציגויות ולשכות מסחר במרוקו, תוניסיה ועומאן. גולת הכותרת של אותו ירח דבש היה השלום עם ירדן והחיבוק החם שזכינו לקבל מהמלך חוסיין. ואז פרצה אינתיפאדה, וכל הנציגויות נסגרו בזו אחר זו ולא נפתחו מאז.
אחד השרידים היחידים לאותם ימים הוא השלום עם ירדן, שהחל עם תקוות גדולות שהתנפצו והפכו עם הימים בעיקר להסכם אינטרסים שמשרת את הצרכים הביטחוניים של הצדדים. שלום שמגיע מלמטה - אין פה. למעשה, נקודת השיא ביחסים בין העמים הייתה כשחבר פרלמנט לץ אחד משם הזמין חבר כנסת לץ אחד מכאן לדו-קרב אגרופים במעבר הגבול.
עריקאת בריאיון לאולפן ynet, אתמול
(צילום: אורי דוידוביץ)

הרשות הפלסטינית חווה בימים אלו את השפל המדיני הגדול בתולדותיה. גם בימי המצור על ערפאת, המוקטעה ברמאללה לא הרגישה כל כך מבודדת. ממשל טראמפ לא מפסיק להלום בה - עם העברת השגרירות האמריקנית לירושלים וההכרה בה כבירת ישראל, סגירת משרדי אש"ף בוושינגטון וגירוש השגריר משם, הפסקת הסיוע לאונר"א, קיום הוועידה הכלכלית בבחריין והצגת תוכנית השלום חרף התנגדותם של הפלסטינים לקחת בה חלק.
האיחוד האירופי חלש מתמיד, מפוצל וטרוד בבעיותיו הפנימיות ובמשבר הקורונה, ובכלל נראה שלאירופה ירדה משמעותית המוטיבציה להתערב בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
בניגוד למה שמקובל לחשוב, כדור השלג שהחלה לגלגל איחוד האמירויות לא היה הדבר הכי גרוע שקרה לפלסטינים. הדבר הנורא מבחינתם היה שהבינו בשבועיים האחרונים שמרבית מדינות ערב פשוט לא סופרות אותם. בשבוע שעבר סירבה הליגה הערבית לגנות את הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות בהתאם לדרישת הפלסטינים.
"החלפתי רעיונות עם שר החוץ של בחריין עבד אל-לטיף אל-זיאני", כתב בכיר הרשות סאיב עריקאת בטוויטר ב-6 בספטמבר. "הוא מחויב לחלוטין ליוזמת השלום הערבית, לסיום הכיבוש ולכך שהשלום יקרה כשמדינת פלסטין תקום בגבולות 67 כשירושלים המזרחית היא בירתה". חמישה ימים בלבד אחר כך בחריין הודיעה שתכונן יחסים מלאים עם ישראל.
שליחנו איתמר אייכנר מוושינגטון
(צילום: ניצן דרור, תומריקו)

דגלי ארה"ב, ישראל, בחריין ואיחוד האמירויות בנתניהדגלי ארה"ב, ישראל, בחריין ואיחוד האמירויות בנתניה
דגלי ארה"ב, ישראל, בחריין ואיחוד האמירויות בנתניה. השכנים הם בטול כרם, לא בדובאי
(צילום: AP)
ההנהגה הפלסטינית תיארה את האירועים האחרונים כתקיעת סכין בגבה, אבל לא ממש ברור ממה הופתעו ברמאללה כאשר שליחים מקטאר מתארחים בישראל בשגרה, שדות התעופה במפרץ רגילים לנחיתת מטוסי מנהלים שמקורם בנתב"ג, הקשרים עם ההנהגה הביטחונית המצרית נמצאים בשיאם ומתרחשים שיתופי פעולה נוספים שעדיין אסורים בפרסום.
על אף הפיתוי, התהליך המבורך מול מדינות המפרץ לא צריך להתנהל כמשחק סכום אפס. הפלסטינים הפסידו במערכה הנוכחית אבל לא יהיה נכון לצהול על הגאווה הרמוסה שלהם. גם אם עוד מדינות יחתמו עם ישראל על הסכמים חדשים – הטקסים החגיגיים לא יעלימו 4.5 מיליון פלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה. אי אפשר לשכוח שהם קיימים. בסופו של יום, הם ימשיכו להישאר השכנים של כפר סבא ואשקלון ולא של אבו דאבי ומנאמה. צריך לזכור את זה ולמנף את הרוח הגבית כדי לנסות ולהניע פתרון בסיוע הידידות החדשות.
מהצד הפלסטיני, ברור שדרושה חשיבה מחודשת ורענון כללי של ההנהגה הוותיקה. הגיע הזמן שהיא תודה בכישלונה ותעביר את השרביט. טוב יעשה אבו מאזן אם יודיע עוד בחייו על פינוי מקומו. טוב יעשו חברי ההנהגה, מרביתם בעשור השמיני לחייהם, אם יפסיקו להיאחז בכוח ובמשוכות השלטון ללא מקור סמכות חוקי. אם יוזרם במערכת הפלסטינית חמצן צעיר ורענן שיתפרק מהפרדיגמות המיושנות של סוף המאה הקודמת, כמו שעושים יורשי העצר של מדינות המפרץ, אולי יהיה אפשר לדבר גם על שלום ליד הבית.