בחירתו של זוהרן ממדאני לראשות עיריית ניו יורק איננה רק אירוע פוליטי מקומי. זו לא עוד בחירה בין מועמדים דמוקרטיים ורפובליקנים, אלא תופעה תרבותית עמוקה שמסמנת את שיאו של תהליך ארוך תהליך ההתיוונות של היהדות האמריקאית. אותם יהודים שחיים בלב המטרופולין היהודי הגדול בעולם, הפכו אולי מבלי לשים לב ״למתיוונים החדשים״ של זמננו.
לא מדובר באלה שמקריבים קורבנות לזאוס, אלא באלה שמקריבים את זהותם היהודית על מזבח ההשתייכות, ההכלה והקוליות. הם רוצים להיות חלק מהחבורה הנכונה, מהזרם המרכזי הליברלי, גם אם פירוש הדבר הוא לאבד כל זיק של זהות יהודית או לאומית. הם מתביישים בישראל, נבוכים מהכיפה, ומעדיפים פוליטיקת תקינות על פני זיכרון היסטורי.
היהדות האמריקאית של ימינו איננה עוד רק יהדות רפורמית או קונסרבטיבית במובנים הקלאסיים. זו יהדות היברידית, רכה, כמעט נוזלית נטולת גבולות זהות ברורים. היא מאבדת את עמוד השדרה הערכי שהיה פעם חלק בלתי נפרד מהעם היהודי: הגורל המשותף, השייכות, המחויבות לעם ולמדינה הקטנה במזרח. מה שנשאר זו רוח אוניברסלית, נעימה, אך ריקה שאין בה יותר את המרכיב הציוני, ובוודאי שלא את המרכיב הלאומי.
לא בכדי אמר דוד בן־גוריון בשעתו כי “היהודים באמריקה אינם ציונים, שהרי ציונים יש רק בישראל”. האמירה הזו, שזכתה אז לביקורת רבה, נראית היום נבואית כמעט. ולא במקרה לאורך ההיסטוריה היהודית, התיוונות תמיד הביאה עמה כליה תרבותית ולעיתים גם לאומית. היא התחילה כרצון “להיות כמו כולם” והסתיימה באובדן דרך, בגירוש, בהתבוללות ובהתפוררות זהותית. ההיסטוריה חוזרת רק שהפעם לא ביוון, אלא במנהטן.
כשהעיר חוגגת את "ליל כל הקדושים”, והיהודים חוגגים אותו בהתלהבות כאילו מדובר בחנוכה חדש, אל לנו להתפלא שיום אחד הם גם מצביעים למלך החדש של ניו-יורק - אנטי ישראלי, אנטי ציוני, ולעיתים גם אנטישמי
בניו-יורק, "התפוח הגדול", הזהות הופכת לסחורה. כל אחד יכול להיות “מה שהוא רוצה”, והיהדות הופכת למוצר תרבותי: משהו בין פילגש רוחנית למסורת דקורטיבית. כשהעיר חוגגת את "ליל כל הקדושים”, והיהודים חוגגים אותו בהתלהבות כאילו מדובר בחנוכה חדש, אל לנו להתפלא שיום אחד הם גם מצביעים למלך החדש של ניו-יורק - אנטי ישראלי, אנטי ציוני, ולעיתים גם אנטישמי.
מה שהתחיל כחיפוש אחר השתייכות מסתיים באובדן זהות. מה שהוצג כחזון של חופש הופך למלכודת של ריקנות. ודווקא כאן, בירושלים ובתל-אביב, כשרבים מאיתנו מביטים על יהדות אמריקה בהערצה, צריך לומר בקול ברור: ההתבוללות אינה רק בחופה, היא בתודעה. היא מתחילה ברצון לרצות את כולם ומסתיימת באיבוד עצמך.
אולי זה הזמן שנפסיק להעתיק מהם, ונזכיר גם לאחינו בגולה מי אנחנו ומי הם באמת לבל נתעורר בעוד ארבע שנים ונגלה דמוי ממדאני בבית הלבן.
מאיר סויסה הוא פרסומאי ואסטרטג פוליטי
