בית המשפט העליון של ארצות הברית בלם היום (שישי) באופן דרמטי את אחת מיוזמותיו המרכזיות של הנשיא דונלד טראמפ - תוכנית המכסים הגורפת שהטיל על מדינות העולם. בכך הבהיר מסר עקרוני: גם נשיא חזק ופופולרי, אינו עומד מעל החוק. בדמוקרטיה מתוקנת הרשות המבצעת אינה מפרשת לעצמה את גבולות סמכותה; הפרשנות המחייבת נתונה לרשות השופטת. זהו שיעור חוקתי משמעותי, ורלוונטי במיוחד למאבק המתנהל בישראל סביב יחסי הממשלה ובית המשפט העליון והגבולות הראויים של כוח שלטוני.
החוקה של ארה"ב קובעת במפורש כי הסמכות להטיל מיסים ומכסים נתונה לרשות המחוקקת - הקונגרס. חוק החירום הכלכלי (IEEPA) מעניק לנשיא סמכות "לחקור, לחסום, להסדיר, להורות, לכפות, לבטל, למנוע או לאסור" פעולות הקשורות בייבוא וייצוא של סחורות לארה"ב. הנשיא טראמפ ביקש להעניק פרשנות רחבה למילה בחוק - "להסדיר" - פעולות הקשורות ביבוא. הוא טען כי המונח כולל גם סמכות להטיל מכסים גורפים בשיעורים גבוהים, ללא מגבלת סכום או זמן, על מדינות רבות בעולם.
בית המשפט דחה את הטענה הפרשנית של הנשיא. הוא קבע כי המילה "להסדיר" אינה כוללת סמכות מיסוי והטלת מכסים. הוא קבע כי אף שהמונח "להסדיר" הוא רחב, הוא אינו כולל, בלשון רגילה ובוודאי לפי פרשנות משפטית, את הסמכות להטיל מס.
בית המשפט קבע, בין היתר, כי במקום שבו נטען על ידי הנשיא כי ניתנה לו על ידי המחוקק סמכות רחבה ובעלת משמעות כלכלית ופוליטית עצומה, אין לפרש לשון עמומה בחוק כהסמכה לכך נדרש אישור ברור ומפורש של הקונגרס. הטלת מכסים כלליים בהיקפים נרחבים, על כלל שותפות הסחר, מהווה שינוי מבני דרמטי במדיניות הסחר של ארה"ב ועניין זה נתון לסמכות המחוקק.
בית המשפט לא קבע שמכסים הם צעד פסול מבחינת תוכנם. תוכן המדיניות נתון להכרעה הפוליטית. בית המשפט קבע שהסמכות לשנות מדיניות מכסים אינה נתונה לנשיא מכוח החוק המסוים שנדון.
כאן בדיוק מצוי הלקח לציבור הישראלי. בארה"ב קיימת חוקה כתובה ומשוריינת שלא ניתנת לשינוי, מבנה מורכב של שני בתים ברשות המחוקקת, איזונים מוסדיים מורכבים ומסורת חוקתית ארוכה. גם בתוך מערכת זו, בית המשפט נדרש לעמוד מול רשות מבצעת המבקשת לפרש את החוק באופן שמרחיב את כוחה.
בישראל התשתית המוסדית הדמוקרטית רעועה. אין חוקה שלמה. הממשלה נשענת על רוב קואליציוני השולט בכנסת. בפועל, הרשות המבצעת והרשות המחוקקת פועלות כגוש פוליטי אחד, וכמעט כל חוק שמבקש ראש הממשלה לקדם, בכוחו לעשות כן.
במצב כזה, מנגנוני האיזון הפנימיים מצומצמים. בשיטה הישראלית, בית המשפט נותר הגורם המרכזי היחידי שמסוגל לבחון אם הממשלה פועלת בגדרי סמכותה. כאשר מבקשים להחליש את עצמאות מערכת המשפט, לצמצם ביקורת שיפוטית, לבטל את מנגנוני הפיקוח הפנימיים של הייעוץ המשפטי, ולהפוך את פרשנות של החוק לכוח הנתון לשר או לראש ממשלה, המשמעות היא ריכוז לא מרוסן כוח בידי הרוב השולט.
פסק הדין האמריקני מהיום, שבלם בדרמטיות את הנשיא טראמפ, מזכיר לכולם כי דמוקרטיה איננה שלטון בלתי מוגבל של הרוב, אלא שלטון רוב הכפוף לכללים. הפרדת רשויות איננה סיסמה. היא מנגנון שמונע מצב שבו מי שמחזיק בכוח גם קובע לעצמו את גבולותיו. היכולת של מערכת משפט לעמוד מול רשות מבצעת חזקה אינה חולשה של הדמוקרטיה, אלא ביטויה המובהק.
ד"ר מתן גוטמןצילום: שלומי יוסףבסופו של דבר, גם בארה"ב וגם בישראל, בית המשפט אינו מחליף את הממשלה, אינו מנהל את הכלכלה ואינו מכריע מהי המדיניות הראויה. הוא אינו קובע אם מכסים הם רעיון נכון, ואינו מחליט כיצד יש לנהל את המדינה. תפקידו צר אך קריטי: לקבוע האם פעולות הממשלה נעשו לפי החוק. להזכיר לכל רשות שלטונית כי כל פעולה שלה, תהיה פופולרית או שנויה במחלוקת, חייבת לעמוד במסגרת שהחוק מתיר. זה ההבדל בין שלטון לפי רצון לבין שלטון לפי חוק. כאשר בית המשפט משרטט את הקו הזה, הוא אינו פוגע בדמוקרטיה - הוא מגן עליה.
ד"ר מתן גוטמן הוא דוקטור למשפטים, עורך דין, ומומחה למשפט ציבורי אוניברסיטת רייכמן
