חלפו 60 הימים שנקבעו במזכר ההבנות בין ארצות הברית לאיראן, ובמקום הסכם קבע התמונה כמעט הפוכה מזו שטראמפ ביקש ליצור כאשר אימץ את המתווה. המגעים אינם מתקדמים, מצר הורמוז שוב נמצא במרכז העימות והאפשרות להסלמה נוספת נותרה ממשית. המזכר, שנועד לאפשר בתוך 60 יום להגיע להבנות בנושאים הקשים, ובראשם הגרעין והסנקציות, לא השיג את יעדיו.
אבל יהיה זה פשטני לראות בכך רק עוד כישלון של טראמפ או עדות נוספת לזיגזג בהתנהלותו. 60 הימים שחלפו מלמדים על שינוי עמוק יותר: מטרה האמריקאית עצמה הולכת ומצטמצמת. ביוני ביקש טראמפ להפוך את ההישגים הצבאיים של ארצות הברית וישראל להסדר רחב שיסיים את המערכה, יפתח את הורמוז ויסלול את הדרך להסדר בסוגיית הגרעין. כיום נראה שהיעד המיידי צנוע הרבה יותר - להחזיר את חופש השיט, לעצור את ההידרדרות וליצור תנאים שיאפשרו חזרה למשא ומתן. העובדה שהמגעים האחרונים התמקדו שוב בהורמוז, בסוגיה שכבר הייתה אמורה להיפתר במסגרת המזכר, ממחישה את הנסיגה בשאיפות.
הפער בין השאיפות למציאות בולט במיוחד בהורמוז. למרות חודשים של לחץ צבאי וכלכלי, איראן ממשיכה להחזיק במצר כמנוף משמעותי. התנועה בו עדיין מצומצמת מאוד, והחשש מפגיעה באספקת האנרגיה מוסיף להשפיע על מחירי הנפט.
טראמפ, חמינאי ומצרי הורמוז
(צילום: shutterstock, AP/Alex Brandon, REUTERS/Stringer)
הפרדוקס ברור. ארצות הברית חזקה מאיראן לאין שיעור ויכולה להמשיך להסב לה נזק כבד, אך איראן אינה חייבת לנצח את ארצות הברית. מבחינת טהרן, די בכך שתצליח למנוע מטראמפ את הסיום המהיר ואת תמונת הניצחון שחיפש. ככל שהמערכה מתארכת, עולים גם המחירים שוושינגטון נדרשת לשלם - במחירי האנרגיה, בשחיקת הכוחות, בצריכת החימושים ובעומס המוטל על הצבא האמריקאי.
אלא שהיכולת של טראמפ לצמצם את המערכה אינה תלויה רק בו. איראן יכולה לבחור במהלך שיחזיר את ההסלמה למרכז הבמה, פגיעה משמעותית בכוחות או בנכסים אמריקאיים, החרפה נוספת בהורמוז או פעולה באמצעות שלוחיה. מהלך כזה, גם אם נועד לשפר את עמדת המיקוח של טהרן ולא לפתוח במלחמה רחבה, עלול להעמיד את טראמפ בפני דילמה קשה: להבליג ולסכן את ההרתעה והדימוי שביקש לבנות, או להגיב בעוצמה ולהעמיק דווקא את המערכה שממנה הוא מבקש להיחלץ. במובן זה, גם לאיראן יש יכולת להשפיע על לוח הזמנים האמריקאי ולסכל ניסיון של טראמפ להציג את המשבר כמי שנמצא בדרך לפתרון.
אסטרטגיית ההגנה של הממשל מגדירה את הרתעת סין באינדו־פסיפיק כמשימה מרכזית. אלא שהצורך להמשיך ולהחזיק מערך צבאי משמעותי במזרח התיכון מקשה על הפנטגון לממש את סדר העדיפויות שהוא עצמו קבע
וכאן נמצא אולי אחד השיקולים החשובים ביותר מבחינת הממשל. מחיר המלחמה באיראן כבר אינו נמדד רק במזרח התיכון; הוא גובה מחיר גם מהיערכותה של ארצות הברית מול סין. אסטרטגיית ההגנה של הממשל מגדירה את הרתעת סין באינדו־פסיפיק כמשימה מרכזית. אלא שהצורך להמשיך ולהחזיק מערך צבאי משמעותי במזרח התיכון מקשה על הפנטגון לממש את סדר העדיפויות שהוא עצמו קבע.
הדוגמה הבולטת ביותר היא נושאת המטוסים ג'ורג וושינגטון, שהייתה נושאת המטוסים האמריקאית האחרונה במערב האוקיינוס השקט. היא נשלחה מערבה כדי להחליף את נושאת המטוסים אברהם לינקולן במזרח התיכון, ובכך נותר המערב הפסיפי, לפחות זמנית, ללא נושאת מטוסים אמריקאית. הלינקולן עצמה נמצאת בפריסה חריגה באורכה בעקבות המלחמה באיראן, ובמקביל מתפרסמים דיווחים על קשיי אספקה ועל המחיר הנפשי שגובה הפריסה הממושכת מאנשי הצוות, המחשה נוספת לעומס שהמערכה מטילה על הצי.
והבעיה אינה מסתכמת בנושאות מטוסים. המערכה צרכה כמויות גדולות של טילים ומיירטים שחלקם חיוניים גם לתרחיש של עימות עם סין. הערכות אמריקאיות מזהירות כי השחיקה במלאים יוצרת סיכון לכשירות במקרה של משבר במערב האוקיינוס השקט, וכי השלמת חלק מהמלאים תימשך שנים.
לכן, הרצון של טראמפ להגיע להסדר אינו נובע רק מחשש ממחירי דלק גבוהים או מלחץ פוליטי בבית. הוא משקף דילמה אסטרטגית רחבה יותר: כמה זמן יכולה ארצות הברית להמשיך להשקיע כוחות, חימושים וקשב במלחמה עם איראן מבלי לפגוע ביכולתה להרתיע את היריב שהיא עצמה מגדירה כאתגר המרכזי - סין.
מבחינת ישראל, המשמעות חורגת מהמשא ומתן עם איראן. ככל שהממשל יבקש לייצב את המפרץ, לצמצם את העומס על כוחותיו ולהציג הישג שיאפשר לו להתחיל לסגור את הפרק האיראני, כך צפויה לגדול רגישותו להסלמה גם בזירות אחרות
מבחינת ישראל, המשמעות חורגת מהמשא ומתן עם איראן. ככל שהממשל יבקש לייצב את המפרץ, לצמצם את העומס על כוחותיו ולהציג הישג שיאפשר לו להתחיל לסגור את הפרק האיראני, כך צפויה לגדול רגישותו להסלמה גם בזירות אחרות. עימות מחודש או מתרחב בעזה, בלבנון, בסוריה או בזירות נוספות עלול לערער את תמונת הייצוב האזורית שטראמפ מבקש ליצור ולהקשות עליו להציג את המערכה כהצלחה.
מכאן שגם ישראל עלולה להיתקל בלחץ אמריקאי גובר לריסון. לא בהכרח משום שהממשל חולק על האינטרסים הביטחוניים הישראליים בכל אחת מהזירות, אלא משום שהוא יבחן יותר ויותר כל התפתחות אזורית גם דרך השפעתה על המאמץ לסיים את המשבר עם איראן. מבחינת טראמפ, ירידה בהיקף הלחימה, יציבות במפרץ, חזרת השיט בהורמוז והתקדמות מדינית מול טהראן יוכלו יחד להצטייר כהישג. הסלמה בזירה אחרת עלולה לחבל בתמונה הזאת ולהשאיר את ארצות הברית שקועה במזרח התיכון דווקא כאשר היא מבקשת להחזיר משאבים וקשב לזירה הסינית.
60 יום אחרי, זה אולי הלקח המרכזי מכישלון מזכר ההבנות. טראמפ ביקש להפוך עליונות צבאית להסדר מדיני כולל. כעת הוא נדרש למצוא דרך למנוע מהעימות להפוך למלחמה פתוחה ומתמשכת. וככל שהזמן חולף, השאלה מבחינת טראמפ אינה רק כמה עוד מוכנה ארצות הברית להשקיע במערכה מול איראן, אלא גם האם טהרן תאפשר לו לצמצם אותה או שתכפה עליו סבב הסלמה נוסף דווקא בשעה שהוא מבקש להפנות כוחות, משאבים וקשב לאתגר האסטרטגי המרכזי מבחינתו: סין.
אל"מ (בדימוס) אלדד שביט הוא חוקר בכיר בתוכנית ארה"ב ב-INSS, לשעבר ראש חטיבת המחקר במוסד ועוזר להערכה לראש חטיבת המחקר באמ"ן
