(צילום: ירון שרון, תסריט ועריכה: תמר אברהם)

הנסיעה השבוע בעליות לכרמל הייתה לא פשוטה עבור רב-כלאי מאור פרץ ורב-כלאי דודו דרעי. עשר שנים חלפו מאז אותה נסיעה איומה שהסתיימה במות חבריהם לקורס באסון הכרמל והזיכרונות לא מרפים, השאלות עדיין נותרו ללא תשובה. "לפעמים זה נראה כאילו הזמן עובר וזה באמת עוזר, אבל התחושות פה הן תמיד קשות".
(צילום: ירון שרון, דודו דרעי, זהר שחר)
עשור לאסון הכרמל
פרץ ודרעי היו שניהם על האוטובוס שלקח את צוערי קורס הקצינים של שירות בתי הסוהר לסייע בפינוי כלא דמון בשריפה הגדולה על הכרמל. כל אחד מהם זוכר אחרת את אותו יום מר אבל דבר אחד משותף לשניהם – הכאב והצער בעליות לכרמל, באנדרטה לזכר הנספים בשריפה וכשמגיעים לעיקול – אותו עיקול שבו השיגו הלהבות את האוטובוס.
"הרבה השתנה בדרך, לפעמים זה נראה כאילו הזמן עובר וזה עוזר, אבל אתה מסתכל מהצד ורואה איך דברים השתנו", אמר דרעי. "אתה עובר תהליכים ונלחם יום יום כדי להצליח ולהתקדם".
כשמגיעים אל האנדרטה הם לא ניגשים בקלות אל הקיר שבו מופיעים שמות חבריהם שנספו באסון. עבור פרץ, שזו רק הפעם השלישית שהוא עלה להר מאז אותו היום, האווירה במקום הזה אף פעם לא פשוטה. "קשה לי עם הדרך, עם המקום עצמו. התמיכה של אשתי והמשפחה זה מה שעוזר לי מאז ועד היום".

"הרבה צירופי מקרים"

שום דבר לא הכין את צוערי קורס קציני שירות בתי הסוהר לקראת המשימה שקיבלו ב-2 בדצמבר 2010. כל אחד מחברי הקורס תכנן את ההגעה למסיבות חנוכה של הילדים בגנים ובבתי הספר, או את הזמן הפנוי בבית.
"היינו בשיחת סיכום יום באווירת חג, ואז מפקד הקורס נכנס ואמר שהקפיצו אותנו לעזור בפינוי בית כלא דמון, ושזה אירוע אמת", סיפר פרץ. "בשלב הזה לא היינו לחוצים, אלא מוכנים למשימה. הלחץ הגיע אחרי זה".
דודו דרעידודו דרעי
דרעי. "היינו בטוחים שזה סתם עוד תרגיל, חלק מההכשרה"
(צילום: ירון שרון)
דרעי לעומתו היה בטוח שמדובר בעוד תרגיל במסגרת האימונים של קורס הקצינים. "אני ועוד כמה חברים היינו בטוחים שזה סתם, שזה תרגיל, שזה חלק מההכשרה, לא לקחנו את זה בכזאת רצינות. ברגע שהגענו למגורים וראינו את כל ההיערכות ואת כל הציוד שיוצא החוצה הבנו שהסיפור אמיתי".
כל הצוערים לקחו את הציוד והמתינו ברחבת המסדרים של בית הספר ברמלה. כשהאוטובוס הגיע עלו עליו מהר צוערים מקורס זוטר, אך אחרי ויכוח הם הורדו ממנו כדי שצוערי קורס הקצינים יעלו.
"יש בסיפור הזה הרבה צירופי מקרים", אמר דרעי. "ואתה מבין שכל דבר קטן גרם לדבר הזה להתגלגל אחרת. גם העובדה שעלינו לציר שעל פניו היה אמור להיות חסום".
מאור פרץמאור פרץ
פרץ. "ראינו אנשים בוכים בצדי הדרך, אבל לא יכולנו לצפות את מה שיקרה"
(צילום: ירון שרון)
המשימה שלהם הייתה ברורה – לקחת את הציר שמוביל במעלה הכרמל לכלא דמון ולסייע בפינוי העצורים והצוות. האווירה באוטובוס הייתה שמחה. "היו כל כך הרבה צחוקים שאמרנו אחד לשני בוא נרגיע שלא נחטוף שבת", נזכר פרץ. "הכל מסביב היה ירוק. אמנם ראינו אנשים בוכים בצדי הדרך, אבל לא יכולנו לצפות את מה שיקרה".

"כדור אש ענק ואחריו צונאמי"

בפיתולי הדרך אל כלא דמון עמדה הניידת של מפקדת תחנת המשטרה בחיפה, תת-ניצב אהובה תומר ז"ל, שאסרה עליהם להמשיך בנסיעה בציר ודרשה מהנהג להסתובב ולחזור על עקבותיו. מפקד הקורס סגן-גונדר רפי אלקלעי ז"ל ביקש ממנה להמשיך לנסוע לבית הכלא, אך היא סירבה והנהג החל לתמרן סיבוב על המקום, בעזרת המפקד שהכווין אותו מבחוץ.
"האש לא הייתה אז מולנו, היא הייתה למטה ויותר למעלה", שחזרו. "חניכה אחת צעקה שם שאנחנו נישרף. כולנו ניסינו להרגיע אותה, להגיד לה שהכול יהיה בסדר".
השריפה כפי שתועדה מאוטובוס הצועריםהשריפה כפי שתועדה מאוטובוס הצוערים
השריפה כפי שדרעי תיעד מתוך האוטובוס
(צילום: דודו דרעי)
השריפה כפי שתועדה מאוטובוס הצועריםהשריפה כפי שתועדה מאוטובוס הצוערים
"האש לא הייתה מולנו, היא הייתה למטה וקצת יותר למעלה"
(צילום: דודו דרעי)
פרץ ישב מול הדלת האחורית של האוטובוס, ודרעי היה כמה ספסלים מאחוריו, כשהאש התקרבה במפתיע אל הצוערים. "אני זוכר שראיתי כדור אש ענק ומטורף ואחריו צונאמי של אש שבא אלינו בבום".
בבת אחת קפצו הצוערים על הדלת האחורית, אבל מכיוון שהנהג היה בהילוך אחורי היא לא נפתחה וכולם הבינו שיש דרך אחת לפתוח אותה – בכוח. "קפצנו על הדלת, אני בעטתי בה בטירוף, אחרים משכו, עד שהיא נפתחה", שחזר פרץ.
אחרי שהדלת נפרצה הצוערים שהצליחו לצאת חטפו גל חום. "אתה יוצא החוצה ומעוצמת החום העיניים שלך נסגרות בשנייה. אתה רץ בעיניים עצומות ואתה אומר 'שמע ישראל, שמע ישראל'. עבורי, כל מה שראיתי בעיניים זו תמונה של המשפחה שלי, רדפתי אחרי התמונה".
השניים רצו בעיניים עצומות ורק כשקיבלו מכת מים הצליחו לפקוח את עיניהם. "הרגשתי מים נופלים עליי ואז ראיתי את הכבאי דני חייט ז"ל והנער אלעד ריבן ז"ל", סיפר פרץ. "הסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי את דודו לידי, תפסתי אותו ורצנו לכיוון הרכב של הצלם (רוני סופר – ר"ר ומ"ח) יחד עם סיגל (דואק, מפקדת בקורס – ר"ר ומ"ח).
השריפה כפי שתועדה מאוטובוס הצועריםהשריפה כפי שתועדה מאוטובוס הצוערים
הכבאית של חייט, כפי שתועדה על ידי דרעי
(צילום: דודו דרעי)
רגע לפני שעלו לרכב, דרעי חיבק חזק את חייט. "הדבר האחרון שאני זוכר זה שחיבקתי את דני חייט, ממש נצמדתי אליו כדי שאולי הוא סוג של יגן עליי, ירטיב אותי עם הצינור שלו, וזה בעצם הדבר האחרון שעשיתי לפני שנסענו עם הרכב".
"ואז אתה שומע את האצטרובלים פוגעים באוטו וצועקים 'לסגור את הדלת'. סגרנו את הדלת ועברנו בתוך קיר אש עד שהגענו לכוחות החילוץ שעמדו ליד החווה". הרכב עבר את מתחם הסכנה והצוערים הגיעו אל הכוחות שהיו בחזית.
"גם כשאנחנו ברכב, וגם כשהרכב נשרף ואתה רואה חלקים של הרכב נשרפים פנימה, אתה עדיין לא מבין שניצלת", תיאר דרעי. "הרגע שאתה יודע שניצלת זה הרגע שבו יצאת החוצה, עמדת – ואז הכל מתפרק לך. אז פתאום אתה מבין מאיפה יצאת ומה קורה למטה.
אוטובוס הצוערים השרוףאוטובוס הצוערים השרוף
האוטובוס השרוף. "אתה מתפלל שכולם יגיעו, לדעת שאתה לא היחיד ששרד"
(צילום: זהר שחר)
"ביקשנו לפתוח אלונקות, רצינו לחזור למטה, אבל לא היה אפשר בגלל העשן", שחזר פרץ. "אתה שם ומתפלל שכולם יגיעו, לדעת שאתה לא היחיד ששרד".
כשהגיעו לחפ"ק שהוצב בכלא דמון הבינו את גודל המחדל. "היה שם חוסר אונים של כל הקצינים, הם לא הבינו שזה אוטובוס של חניכים, הם חשבו שמדובר באסירים", סיפר דרעי. "הכניסו אותנו למרפאה ואמרנו שאנחנו בסדר, שיחכו לחבר'ה שלנו", הוסיף פרץ.

"חיים וחווים את הטראומה יום יום"

השעות והימים שאחרי האסון היו קשים ביותר עבור דרעי ופרץ. הם נאלצו לעכל את הנס שקרה להם ולהתמודד עם המוות של רבים מחבריהם. "האסימונים אצלי התחילו ליפול באותו לילה", סיפר דרעי. "לא הצלחתי להירדם. התקלחתי והתארגנתי למיטה, אבל הרחתי עשן ואש אז שוב התקלחתי, ככה כל הלילה".
בבוקר הם כבר החלו לנוע בין הלוויות. "זה היה שבוע של יציאה בשש בבוקר וחזרה בלילה, כי אתה מנסה להגיע לכולם", נזכר פרץ. "אני הרגשתי שאני לוקח כל אחד על הגב ומניח אותם בבית. כל אחד ואחד ואתה עדיין לא מעכל את זה. אתה מתמודד עם זה יום יום. הגעתי כמעט לכולם כדי לספר מה היה".
דרעי בהלוויה של חגי ז'ורנו ז"לדרעי בהלוויה של חגי ז'ורנו ז"ל
דרעי בהלוויה של אחד הצוערים. "הגעתי למצב שסוחבים אותי לחלקת הקבר"
(צילום: גדי קבלו)
"אתה פתאום מוצא את עצמך בעוד הלוויה ועוד הלוויה ועוד הלוויה באותו יום. בראשונה אתה עוד חזק, אתה מגיע, נותן את ההצדעה האחרונה לאותו חבר שקברו, אבל בהלוויה השלישית או הרביעית אתה כבר לא מתפקד", שחזר דרעי. "הגעתי למצב שסוחבים אותי לחלקת הקבר, אני מצדיע בשארית כוחותיי את ההצדעה האחרונה וחוזר לרכב".
"זו הייתה התקופה הקשה ביותר, כי מצד אחד אתה מנסה לחזק את עצמך ומצד שני הולך ללוויות ומאבד את עצמך. זו הייתה התקופה הכי נמוכה שלי. הרגשתי לא בנוח להסתפר, להתגלח או לצחוק. עד שההורים שלי אמרו לי אסור לך, זה לא שלך. אסור לך להיות באבל כמו שקרוב משפחה מת".
דרעי בהלוויה של חגי ז'ורנו ז"לדרעי בהלוויה של חגי ז'ורנו ז"ל
דרעי באחת ההלוויות. "התקופה הקשה ביותר שלי"
(צילום: גדי קבלו)
הקשיים מלווים את דרעי, כמו גם את פרץ, עד היום. "אנחנו האנשים שחיים וחווים את הטראומה יום יום. לפעמים קל להגיד 'אוקיי, הוא מתפקד, הוא עובד, הוא צוחק, הוא מחייך, יכול להיות שהכול בסדר איתו'. אבל המשברים קיימים, ויש משברים. הבחירה היא לתעל את זה למקומות טובים ולא לתת לזה להשפיע עליך בעבודה".
בהחלטה מודעת החליטו שניהם להישאר בשב"ס לאחר האסון. "זה הולך איתי לאורך כל הדרך, וכל דבר שאני עושה אני מייצג בו אותם", אמר פרץ. "כל הקטע של עזרה והצלה זה חלק שטבוע בי מאוד חזק, ומאוד התחזק אחרי המקרה".
עשור לאסון הכרמלעשור לאסון הכרמל
פרץ ודרעי באנדרטה. "כל דבר שאני עושה אני מייצג את החברים שנספו"
(צילום: ירון שרון)
דרעי סיפר שהאירוע לימד אותו שיעור בפרופורציות. "למדתי להסתכל על הדברים בצורה פחות לחוצה ונבהלת, ואני בטוח שזה בגלל האירוע שהייתי בו. אתה מבין שהבעיה שיש עכשיו היא כנראה לא הדבר הכי חשוב בחיים. בנוסף לקחתי על עצמי משימה להעביר הרצאות כדי להזכיר את אותם אנשים. ככה אני מנציח את הזיכרון שלהם ולא גורם להם להישכח".
לזכרם של הנספים באסון הכרמל: מישר וסים אבו ריש, מישר טופז אבן-חן קליין, מישר חנן אוחיון, מישר כפיר אוחנה, סגן-גונדר רפאל אלקלעי, מישר ענבל אמויאל, סגן-גונדר פביולה-מרטין בוהדנה, תת-ניצב ליאור בוקר, מישר שאדי ביבאר, מישר רועי ביטון, מישר ג'לאל ביסאן, מישר ירון ברמי, מישר מאור-מאיר גנון, מישר דמטרי גרשטיין, מישר שמעון-יוחאי דיין, מישר קיריל דרמן, מישר ערן ויזל, מישר חגי ז'ורנו, רב-סמל דני חייט, כלאי כפיר חן, מישר עאדל טאפש, מישר איילה יפרח, מישר רמי ישראלי, מישר אפרת כהן, מישר אבירם לוי, מישר מוריץ לוי, מישר איליה לנגמן, מישר טניה לנסקי, סגן-ניצב יצחק מלינה, כלאי אוריאל מלכה, דוד נבון, מישר אברהם-חי נוח, מישר אוסאמה נעאמנה, מישר יקיר סויסה, רב-כבאי אורי סמנדייב, מישר איאס סרחאן, מישר אושרת פינטו, מישר חגי פנקר, מישר רונן פרץ, מישר סיום צגאי, סגן-גונדר דמטרי קוזלוב, אלעד ריבן, מישר ולדיסלב רחמימוב, תת-ניצב אהובה תומר.